מה באוזן? ביקורות ה-DVD של חודש ינואר

מדור ביקורות ה-DVD החודשי של אתר "סרט" ו"האוזן השלישית" ממשיך עם ארבעה סרטים נחשבים שלא יצאו לאקרנים על המסך הגדול בישראל: דרמת ההתבגרות "אני וארל וזאת שעומדת למות", קומדיית הנעורים "Dope", סרט הפשע הגרמני שצולם בשוט אחד "ויקטוריה" ודרמת הפשע האוקראינית שמתרחשת כולה בשפת הסימנים – "השבט". את כל הסרטים ניתן למצוא בספריית "האוזן השלישית" בתל אביב ובאתר האינטרנט של "האוזן השלישית"

אני וארל וזאת שעומדת למות

מבקר: אלעד שלו

"אני וארל וזאת שעומדת למות" שייך לז'אנר סרטי ההתבגרות האמריקאים העצמאיים והרגישים, שפונים לקהל צעיר ומצומצם יותר, שמחפש פחות קומדיות נעורים וולגריות סטייל "אמריקן פאי" ויותר סרטים מהורהרים שעוסקים בדמויות משולי החברה בסגנון "כמה טוב להיות פרח קיר".

כסרט מסוג זה "אני וארל" עושה עבודה טובה בתיאור עולמם של 3 אאוטסיידרים. גרג, תלמיד בבי"ס תיכון שמנסה להימנע מקשרים חברתיים משמעותיים כדי לשרוד בעולם החברתי של בני הנוער, ארל, חברו הטוב של גרג שבא ממשפחה קשת יום ורייצ'ל, נערה חולת סרטן משכבתם, אליה מתחבר גרג בהוראת אימו. עם הזמן כמובן החברות בין השניים הופכת לעמוקה יותר, אבל הסרט בוחר במופגן להימנע מלגרור את העלילה למחוזות רומנטיים ומעדיף להתמקד בתהליך ההתבגרות שעוברות הדמויות.

גרג וארל מבלים את זמנם הפנוי בעשיית גרסאות דלות תקציב ואבסורדיות ליצירות מופת קולנועיות קלאסיות (בדומה לסרט "קדימה, תריץ אחורה") וכך מתאפשר לאלפונסו גומז רחון בסרטו הראשון כבמאי להשתעשע בהכנסת סצנות מחווה פרודיות ליצירות קלאסיות מהקולנוע האירופי. רחון מביים את הסרט כאילו היה סרט גל חדש צרפתי ולא דרמת התבגרות – המצלמה מרחפת בין הדמויות ולעיתים אף נוטה על צידה, אנימציית סטופ- מושן משולבת בין הסצינות ובסרט ניכרת האהבה לקולנוע אותו מחקים גרג וארל.

רחון מפגין כישרון בימוי ניכר, שלעיתים הופך את הסרט לסרט אינדי שמשתדל יתר על המידה, תומאס מאן ואוליביה קוק עושים עבודה טובה בתפקידים הראשיים, ולמרות טריק מעצבן של קריינות לא אמינה שמנסה להתל בצופים, "אני וארל" הוא קומדיה-דרמטית מהנה, מודעת לעצמה, אינטליגנטית וראויה לצפייה.

לעמוד הסרט באתר האוזן: אני וארל וזאת שעומדת למות

Dope

מבקר: יאיר הוכנר

Dope .("להיות מגניב" בתרגום העברי) הוא סרט טוב מאוד על אנשים שיש להם מזל גדול. שילוב מנצח של סרט נעורים מגניב, קומדיית סמים קלילה יחד עם פיתולים תסריטאיים ועריכה מתוחכמת המזכירים את טרנטינו הצעיר. יש לו קאסט צעיר מוצלח והכי חשוב - הסרט הזה עמוס בחן בלתי נדלה. הסרט מתייחס באהבה גדולה לתרבות ההיפ-הופ של ראשית שנות ה-90 ועושה זאת עם התייחסות כנה כלפי המציאות העכשווית בארה"ב.

"Dope" מגיע אל הצופים עם ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת תחת ידיו האמונות של ריק פאמוייווה, שיצר כמה וכמה להיטים אפרו-אמריקאים מסחריים כגון "The Wood", "Brown Sugar. סרטו האחרון הוא גם סרטו הטוב ביותר עד כה והוא גם הסרט עם כמות אנרגיה צעירה המזכירה סרט ראשון של במאי צעיר שלא מפחד לנסות ולהתנסות.

עלילת הסרט עוסקת במלקולם ושני חבריו - דיגי צעירה לסבית מגניבה המנגנת על תופים וג'יפ הגיק הגיטריסט. החברים סותרים לחלוטין כל סטריאוטיפ אפשרי שקיים על צעירים משכונת עוני. הם תלמידי תיכון מצטיינים שמתרחקים מצרות, יש להם להקה היפסטרית מגניבה, הם מעריצים מוסיקה שחורה מראשית שנות ה-90 ומתלבשים בהתאם. ניסיון להרשים את שכנתו הצעירה (זואי קרביץ) שמנסה להתגבר על העבר ולהתקבל לאוניברסיטה מקומית, יוביל את מלקולם למסיבת יום הולדת של גנגסטר מקומי. הטעות הטיפשית הזאת תעלה לחבורה ביוקר כאשר הם ימצאו את עצמם מסובכים מעל הראש.

השחקן שמיק מור המגלם את מלקולם עושה עבודה נפלאה אבל לדאבונו הוא נראה כמו ליהוק מושלם לסרט פעולה עם שרירי הבטן המוקפדים שלו ולא לתלמיד מצטיין שכל היום פותר נוסחאות מתמטיות. ליהוקים הרבה יותר אמינים הם השחקנים הצעירים קירסי קלמונס המגלמת את דיגי המדליקה וטוני רבלורי המגלם את ג'יפ, וזכור לטובה כעוזרו הנאמן של ג'וזף פיינס מהסרט "מלון גרנד בודפשט". בסופו של יום בהחלט מדובר בסרט שיעביר לכם בכיף 103 דקות וגם יפתיע וירגש.

לעמוד הסרט באתר האוזן: Dope

ויקטוריה

מבקר: זוהר צלח

סרטו של סבסטיאן שיפר, שהיה הזוכה הגדול בטקס פרסי הלולה (האקדמיה הגרמנית) והפך לסנסציה של ממש בפסטיבל ברלין, עוקב אחרי בחורה צעירה ממדריד, ויקטוריה, שעברה לגור בברלין ומחפשת נואשות הרפתקאות. לאחר שהיא פוגשת בבחור מקומי בשם סונה היא מוצאת את עצמה במהרה מעורבת בשוד.

לפני הכל "ויקטוריה" הוא הישג עצום מבחינת הצילום והבימוי שכן מדובר בסרט שנעשה בשוט רציף אחד. ההישג הטכני הופך לגדול עוד יותר מאחר ובסרט יש שוד וכן קרב יריות. השימוש בשוט אחד לא רק מגדיר את מסגרת הזמן של האירועים אלא גם נותן את הקצב והטון לסרט כולו ופועל לגמרי לטובתו והתוצאה מעולה.

את הסרט ניתן לחלק לשניים: החצי הראשון הוא סוג של רומן מתפתח בין מהגרת צעירה, שלא ממש מוצאת את עצמה בברלין וצמאה להכיר אנשים, לבין חבורת צעירים שמסובכת מעל הראש. אם החצי הראשון הוא עבודה בבניית הדמויות ומערכות היחסים ביניהם, החצי השני של הסרט הוא כולו רצף אירועים עוצר נשימה שמגולל את השוד ואת מה שמתחולל אחריו.

אקשן, דמויות מעניינות והמון פיתולים בעלילה הופכים את "ויקטוריה" לסרט עלילתי מרשים עם אמירה על מקומם של צעירים כיום בעולם המערבי האורבני והריקני. "ויקטוריה" משום מה לא זכה להכרה והפצה בישראל וחבל שכן מדובר בסרט מעולה שתופס אותך מהרגע הראשון שראוי להכרה.

לעמוד הסרט באתר האוזן: ויקטוריה

השבט

מבקר: אלעד שלו

"השבט" הוא מסוג הסרטים שמבוססים על גימיק שמעניין יותר על הנייר מאשר הביצוע שלו בפועל. כל משתתפי סרטו הראשון של הבמאי האוקראיני מירוסלב סלאבושפיטסקי הם שחקנים לא מקצועיים, חירשים-אילמים שמדברים בשפת הסימנים, בלי תרגום שמסביר לצופים מה הם אומרים, מה שמותיר לצופה לפענח חלקים גדולים ממשמעות העלילה בעצמו.

הסרט, שהיה לאחד המדוברים בפסטיבל קאן בשנה שעברה וזכה בו בפרס במסגרת "שבוע המבקרים", עוקב אחר סרגיי, נער חירש-אילם, שמגיע לפנימייה חדשה שכל תלמידיה חירשים-אילמים כמוהו. במהרה הוא נתקל במאפיה האלימה ששולטת במסדרונות ועוסקת בפשע ובזנות - השבט. הוא נוטל חלק בכמה מעשי שוד ומתחיל לפלס את דרכו במעלה הארגון, ואז מתאהב באחת החברות של הבוס ומוצא עצמו מפר אחד אחר השני את כל הכללים הלא כתובים של השבט.

הבעיה הגדולה של הסרט היא כי סלאבושפיטסקי נוקט בכל פרובוקציה אפשרית כדי להשאיר אותנו מרוכזים בסרט בו אין מילים מדוברות או מוסיקת רקע – כך מוצגות אחת אחרי השנייה סצנות אכזריות, ארוכות ומפורטות של הפלה, זנות ורציחות עקובות מדם, כולן מצולמות בשוט אחד ארוך, ללא חיתוכים המדמה את משך הזמן האמיתי בו מבוצעים המעשים. תחושת המציצנות והרוע שנובעת מהסרט מעניקה תחושה כי גם הטכניקה בו הוא מצולם ומבוים היא פרובוקציה בפני עצמה, שמנצלת את עולמם של החירשים-אילמים לכדי סרט אקספלוטייישן במסווה של סרט ארט-האוס איכותי ויוצרת תחושת אי נעימות וניצול של הצופה עצמו במהלך הצפייה.

לעמוד הסרט באתר האוזן: השבט

[*]