Seret.co.il - :: Seret מהעבר - עשור להשתולים

הסיפור שלי עם "השתולים" הוא פשוט. בזמנו עשיתי מרתון סרטי סקורסזה בשביל להכיר את הבמאי בסרט שהוא לא "נהג מונית" או "ניו יורק, ניו יורק". אחרי צפייה בסרט אחד שלו, הלכתי לישון בהרגשה שהשגתי את מטרתי. נחשו איזה סרט זה היה.

נכון, סקורסזה הוא לא בדיוק במאי שאתה מבין אחרי סרט אחד, אבל "השתולים" הוא סרט שמציג כל דבר טוב בסרט של הבמאי. השורות קליטות, סיפור מורכב אבל לא מרוח, גנגסטרים, מסר על מוסריות האדם ושחקן ממוצא איטלקי (לא דה נירו).

אבל מה הפך את "השתולים" למצליח ושונה מסרטים מעולים לא פחות כמו ״רחובות זועמים״? הרבה השתנה בשנים האלו. עשור חדש, אלף חדש, אוכלוסייה חדשה, חוקים חדשים. אנשים כבר לא הולכים ברחוב וסתם הורגים שוטרים לפי המצב רוח, המשטרה משליטה סדר וגנגסטרים פועלים מתחת לפני השטח.

[*]

בסיקוונס הפתיחה, סקורסזה מציג לנו צילום דוקומנטרי ישן של קרבות רחוב וחותך לצילומים עדכניים יותר של משטרה המאבטחת תלמידים הנוסעים באוטובוסים. בקריינות, גנגסטר בשם פרנק קוסטלו (ג׳ק ניקולסון בהופעה שאף אחד לא יכול לבצע כמותו) מספר על הכנסייה שהייתה להם, דרך נוספת לומר שהיה להם אחד את השני, חבורה. הסיקוונס נגמר בצילום שבו נראה חלק מקוסטלו לראשונה, מעשן לבדו מתחת לצללים, מול רחוב שקט.

הסרט ממשיך לעסוק בענייני המאפיה מול המשטרה ועוקב אחרי בילי קוסטיגן (ליאונרדו דיקפריו) שמושתל אצל ארגונו של קוסטלו ע״י שני שוטרים (מארק וולברג ומרטין שין בהופעה מהפנטת). אבל, בו זמנית קוסטלו שותל אצל המשטרה את בן טיפוחיו, קולין סליבן (מאט דיימון(.

בניגוד ל"הזאב מוול סטריט", שבו מנסה סקורסזה כמה שיותר תאהבו את הדמות הראשית למרות המעשים שלה, כאן אף אחד לא יתעקש אתכם שתאהבו את הדמויות. אף אחד לא סומך על אף אחד, ובצדק, אף אחד לא טוב לחלוטין ואף אחד לא רע לחלוטין. קוסטיגן לדוגמא, מוצג כאדם בעל חוש צדק ומשמש בתור השוטר הטוב, אבל בו זמנית הוא גם אדם אלים ובעל כמות רחמים דלה מאוד.

[*]

כמובן אי אפשר לדבר על הסרט מבלי לדבר על אחיו הקוריאני - "דרך ללא מוצא", הסרט שבויים ע״י אנדרו לאו ויצא לאקרנים ב-2002. למרות היותו קוריאני, את רוב הכנסותיו עשה הסרט בארה״ב. בניגוד לסקורסזה, שהתמקד ביריבויות בין הפושע לשוטר ובכך קישר את הסרט לחברה האמריקאית, לאו דווקא בחר להקצין את עניין המוסר והאירוניה הטראגית. במקום יריבים, דמויותיהם של קולין ובילי הם חברים ותיקים שפנו כל איש למקום אחר בחוק וכל אחד חוקר את מעורבותו של בוגד בחבורה שלו, מבלי לדעת שהבוגד הוא חברו. משהו בסיפורו של לאו דיבר דווקא יותר אל הקהל האמריקאי. זה כנראה משהו שקרץ בעין לשחקן\מפיק אנונימי בשם בראד פיט. הוא קנה את הזכויות לעיבוד אמריקאי במיליון וחצי דולר, כסף לארוחת צהריים מבחינתו כמובן, וגייס סכום בן 90 מיליון דולר. פיט, שמכיר את הקהל האמריקני כל כך טוב (ראו את סיפור "12 שנים של עבדות" אותו גם הפיק), עשה רווח נאה כשהסרט הגיע לסך הכנסות של 280 מיליון דולר. אחת ההצלחות המסחריות הגדולות ביותר בקריירה של סקורסזה.

בהשוואה לסרט הקוריאני, ישנו משהו מעט מפוספס בהשקעתם של סקורסזה ופיט. משהו בפשטות והישירות של הגרסה הקוריאנית, מבחינת צילום ובחירת שחקנים ובמיוחד אורך (שעתיים וחצי בגרסה האמריקאית לעומת שעה ו-40 דקות), עבדה דווקא יותר טוב מתקציב המותרות שסקורסזה נהנה ממנו.

כך או כך, סרטו של סקורסזה הוא ללא ספק יצירת מופת. הסרט השפיע על ז'אנר סרטי הגנגסטרים והביא אותו למקום חדשני ומורכב יותר המאפיין את ימינו. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר לשנת 2006 ואף זיכה את סקורסזה בפסלון האוסקר היחיד בקריירה עד כה כבמאי הטוב ביותר, פרס לו הוא היה כל כך ראוי. מרוויח נוסף מהסרט היה מארק וולברג שלמרות הופעתו הקצרה יחסית, קיבל את המועמדות הראשונה שלו לפרס האוסקר. השחקן, שהקריירה שלו הייתה בירידה באותו הזמן, נהנה מקאמבק משמעותי בקריירה שלו.

השאלה המוסרית של האם בתוכך אתה טוב או רע היא שאלה שעימה כל אחד יכול להזדהות, אפילו אם אתה לא גנגסטר או בלש. כשסקורסזה עמד על הבמה עם פסלון האוסקר הוא לא האמין בכלל שהוא זכה על סרט כל כך קשוח ואלים. הקהל מצדו כבר התרגל למציאות היום יומית, שסקורסזה התמחה בה בסרטיו כבר מזמן.