30 שנה למועדון ארוחת הבוקר

לפני 30 שנה, בפברואר 1985, עלה לאקרנים סרט נעורים בכיכובם של חנון, ספורטאי, נערה מוזרה, נסיכה ופושע. יחד הם עלו מתוך מוחו הקודח של ג'ון יוז ויצרו את אחד מסרטי הנעורים האיקוניים ביותר בכל הזמנים. אז נכון שנות השמונים כבר עברו, האופנה התחלפה והנערים כבר לא ממש נערים ובכל זאת גם בגיל שלושים נותר "מועדון ארוחת הבוקר" חלק בלתי נפרד מדור שלם של מתבגרים שמצאו את קולם בגיבוריו. לכבוד חגיגות השלושים נזכרנו באחד מסרטי הנעורים האהובים בכל הזמנים.

סיפור העלילה של "מועדון ארוחת הבוקר" פשוט: חמישה נערים ונערות בגיל התיכון מוצאים את עצמם בריתוק בספריית בית הספר ביום שבת. על החוויה מעיב סגן המנהל, המטיל עליהם משימה לכתוב חיבור בנושא: "מי אתה חושב שאתה". כל אחד מנערים שונה מהאחר ועל פניו נראה שאין ביניהם דבר משותף, אך ככל שחולפות השעות והשיחה מתפתחת מתברר שאולי הם לא שונים כל כך למרות הכל. אולי יש בהם יותר מתוויות נוחות לתיוג.

"מועדון ארוחת הבוקר", אותו כתב והפיק ג'ון יוז, נועד להיות סרט הביכורים שלו כבמאי אך בסופו של דבר היה לשני אחרי "בת 16 הייתי". מסרט הביכורים שלו לקח יוז שני שחקנים לסרטו השני- מולי רינגוולד בתפקיד קלייר הנסיכה המפונקת ואנתוני מייקל הול כבריאן החנון. שניהם היו היחידים שהיו באמת בגיל הנעורים על הסט בזמן צילומי הסרט. את חמישיית הגיבורים סגרו אמיליו אסטבז- אנדרו הספורטאי, אלי שידי- אליסון המוזרה וג'אד נלסון כג'ון בנדר ה"פושע" המורד. אל הצוות הצטרפו גם פול גליסון כסגן המנהל ורנון וג'ון קאפלוס כקרל השרת.

[*]

קונספט הטיפול הקבוצתי לנוער שהציע יוז לא היה פשוט לעיכול ועורר לא מעט תהיות בסגנון "איך בן טיפש עשרה ממוצע יכול לצפות בזה?" מצד האולפן ואכן עם יציאתו עורר הסרט תגובות מעורבות. היו מבקרים שקיבלו אותו בזרועות פתוחות והיו כאלה שממש לא. לעומת זאת הקהל ובעיקר בני הנוער אהבו אותו מאוד ובזכותם הכניס הסרט כ-45 מיליון דולר בארה"ב בלבד. מרשים למדי עבור סרט שעלה רק כמיליון דולר.

אהבתו של הקהל הייתה תמוהה בהתחלה בעיקר אם לשפוט על פי סרטי הנוער הפופולריים של התקופה דוגמת "שחק אותה אצל פורקי". בניגוד אליהם "מועדון ארוחת הבוקר" לא התהדר במסיבות, אקשן, עירום או בדיחות פלוצים, אלא כלל רק דיבורים. עד אותה העת, הציג חלק הארי של הסרטים את דמות בן הנוער בשתי נקודות קיצון- הטוב האידיאלי והרע המורד. אלו כמובן מנקודת מבטם של מבוגרים. התוצאה שהתקבלה הייתה לרוב לא אמינה ולא מייצגת.

יוז לעומתם, על אף שהיה מבוגר, ניחן בהבנה לנפש המתבגרת של התקופה וכתב דמויות שייצגו טיפוסים שונים של בני נוער שהיו נפוצים בתיכון הממוצע. הם דיברו והתנהגו כמתבגרים אמיתיים ונגעו בבעיות שהטרידו בני נוער מהשורה: לחץ חברתי, לחץ הורי, מתחים במשפחה, מעמדות חברתיים והתחושה של להיות שונה, כל זאת בצורה כנה ועם לא מעט הומור. אין אדם שלא יכול להתחבר לפחות לאחד מהנושאים הללו ובזאת טמון קסמו של הסרט. הוא לא שופט את התנהגות גיבוריו ולא מתנשא מעליהם בניגוד לסרטים אחרים. בכל אחד מהם יש גם טוב וגם רע והסרט מציג את שני הצדדים יחדיו. כפי שאומר המונולוג המסכם- בכולנו יש חנון, ספורטאי, מוזרה, נסיכה ופושע.

אך יחד עם כל מעלותיו יש לציין שלא מדובר בסרט מושלם. רבות נטען כנגד הארכיטיפיות של הדמויות והמלאכותיות בה הם מתחלקים לזוגות. עם זאת, אלו הן גם חלק מהסיבות שבגללן הפך הסרט לאיקוני. ההקצנה של הדמויות הופכת אותן לזכירות וכלליות מספיק כדי שיוכלו לפנות לכל אדם. "מועדון ארוחת הבוקר" בנוי כמעין סיפור אגדה מיתולוגי. ישנם חמישה גיבורים (החבר'ה הטובים) שכל אחד מהם מייצג טיפוס מסוים של אדם, הם פוצחים במסע שנראה בלתי אפשרי (להכיר את השונה) ונלחמים באויב (סגן המנהל במקרה הזה) ומביסים אותו על ידי הצלחתם במסע.

"אויב" אולי נשמע כתיאור מוגזם לסגן מנהל בתיכון, אך במקרה הזה זה תיאור מדויק ובזאת גם אחת מחולשותיו של הסרט. סגן המנהל ורנון, נראה לאורך כל הסרט כאוויל המדבר בקלישאות ("אל תתעסק עם השור, איש צעיר. תחטוף את הקרניים") ולא מסוגל להתמודד עם המצב. בניגוד לתיאור הרב מימדי לו זוכים הנערים, המבוגרים בסרט, ובעיקר ורנון, זוכים לתיאור שטחי שהופך למקרה של אנחנו נגדם. זהו פספוס בסרט שמטרתו היא להכיר את האחר.

כמו כן עורר הסרט לא מעט מחלוקות לגבי חלק מהדמויות האחרות. אליסון, למשל, עוברת מהפך לקראת סוף הסרט, באדיבותה של קלייר, שמשנה את מראה ובזכותו היא גם זוכה בסופו של דבר בליבו של אנדרו. הדבר הצית גל מחאה בטענה שהיה עליה לוותר על ייחודה על מנת לזכות בבחור (למרות שהיא אכן שומרת על נטיותיה הקלפטומניות). נקודה נוספת שעוררה לא מעט תלונות הייתה העובדה שמכל החבורה היה זה דווקא בריאן החנון שבאופן סטריאוטיפי נותר לבדו.

אך גם עם כל המחלוקות אין ספק ש"מועדון ארוחת הבוקר" שינה את כללי המשחק. נכון, אם בוחנים את ההיסטוריה הקולנועית ניתן למצוא סרטים שעסקו בנושאים דומים, אולם אף אחד מהם לא הפך גדול מספיק כדי לחולל שינוי תודעתי נרחב. סרטים כמו "ילדות רעות", "משחקי פיתוי", "10 דברים שאני שונאת אצלך" וסדרות כמו "בוורלי הילס 90210" ו"דוסון קריק" חווים ל"מועדון" חוב גדול. יצירות אלה ואחרות מתייחסות ברצינות לבעיותיהם וחרדותיהם של בני הנוער וכפי שעשה יוז, ללא שיפוט או התנשאות. כל זאת מתוך הבנה שמתבגרים הם בני אדם מורכבים ככל המבוגרים ולא רק יצורים שטופי הורמונים המחפשים את המסיבה הבאה.

כוכבי הסרט חוו אף הם שינוי גדול. הם היו למייסדים הלא רשמיים של "חבורת הפרחחים" כפי שכונו בשנות השמונים. חבורה זו של שחקנים צעירים ומצליחים הפכה לחלק איקוני לא פחות מהעשור. אך חלפו השנים והפרחחים התבגרו והלכו איש איש לדרכו. מולי רינגוולד המשיכה לשחק בסרטים לאורך שנות השמונים והתשעים. היא כיכבה בסרט נוסף בבימויו של יוז, "יפה בוורוד", ואף במספר סרטים בצרפת. מאז הספיקה לשחק גם בסדרות טלוויזיה, לכתוב ספר סיפורים קצרים ואף להוציא אלבום בכורה בשנת 2013. אנתוני מייקל הול שב אף הוא לעבוד עם יוז בסרט נוסף, "חלומות צעירים" ומשם פצח בקריירת משחק שנמשכת עד היום עם תפקידים בטלוויזיה ובסרטים כמו "האביר האפל" ו"פוקסקאצ'ר".

אמיליו אסטבז, שנחשב במשך שנים למנהיג "חבורת הפרחחים", זכה לשחק בסרטים כמו "אקדוחנים צעירים" ו"אלופים על הקרח", עד שעבר מאחורי המצלמה והחל לביים בעצמו. סרטו הנודע ביותר כבמאי הוא "בובי" העוסק ברצח רוברט קנדי. אלי שידי זכתה לשחק במספר סרטים, הן בקולנוע והן בטלוויזיה לאורך השנים כולל הסרט "חברים" לצד חבריה למועדון אמיליו אסטבז וג'אד נלסון. האחרון המשיך לככב בסרטי קולנוע וטלוויזיה לאורך השנים כולל הופעות בסדרות כמו "סוף סוף סוזן". עם הזמן הפך לכותב ומפיק בפני עצמו.

[*]

באשר למוח שמאחורי היצירה, ג'ון יוז, הוא המשיך לכתוב, להפיק ולביים סרטים לאורך שנות השמונים. בני נוער היו הנושא החביב עליו. בתחילת שנות התשעים עזב את כיסא הבמאי והתמקד בכתיבה והפקה. בין הסרטים שכתב ניתן למצוא את שלושת סרטי "שכחו אותי בבית" הראשונים, "בטהובן", "דני שובבני" ועוד. באופן טראגי, יוז מת במפתיע מהתקף לב בשנת 2009 והוא בן 59 בלבד.

אך בזאת לא תם הסיפור של "מועדון ארוחת הבוקר". השמועה טוענת שישנה גרסת במאי של הסרט באורך של שעתיים וחצי. הגרסה המקורית קוצרה משמעותית לכדי 97 דקות והסצנות הגנוזות נמחקו והושמדו מלבד העותק שנמצא אצל יוז המנוח. אותן דקות אבודות כוללות בתוכן את החלום של אליסון כמו גם את הסצנות בהן היא מעשנת וכותבת בעזרת כפות רגליה, ויכוח של בנדר עם אביו וסצנה סקסית עם קלייר, תחזיתו של קרל השרת לעתיד הנערים והמציצנות של סגן המנהל ורנון. כל אלו ועוד היו אמורים להפוך את "מועדון ארוחת הבוקר" לאפוס טינאייג'רי ראשון מסוגו ואולי אף לפצות על חולשותיו. אלו הן, כמובן, רק השערות שכן גרסת הבמאי לא הופצה עד עצם היום הזה. מצד שני, אסור אף פעם לאבד תקווה.