שיזוף: ביקורת סרט

הסרט היווני "שיזוף" של הבמאי ארגיריס פאפאדימיטרופולוס מתחיל עם הגעתו של הדמות הראשית ד"ר קוסטיס (מאקיס פאפאדימיטריו) לאי נופש קטן, בעל אוכלוסייה דלה של רק כ-800 תושבים, כל המבנים נראים אותו הדבר, הרחובות מוזנחים, והתושבים למעשה עריריים. אלו הן 10 דקות די מבטיחות האווירה המשעממת והטפלה מועברת לקהל באופן מושלם בזכות הצילום שובה העיניים והתאורה - שניהם מדגישים את הגוונים הכחולים והצהובים האפלוליים אשר צובעים את האזור בזמן החורף.

לאחר שהכותרת צצה על גבי המסך אנחנו קופצים קדימה חצי שנה שלמה לשיא חופשת הקיץ. בתור הרופא היחידי על האי לקוסטיס יש הרבה מטופלים ומאחר שזו היא עונת התיירות רובם תיירים צעירים שהגיעו לאי על מנת לבלות ולכייף. אחת מהם היא אנה, אשר התפרצה למשרדו עם קבוצת שלמה מחבריה שבמהלך הטיפול בה התחילו להשפיל את קוסטיס. למרות זאת רוחם המרוממת מוצאת חן בעיניו ואפילו גורמת לו לחייך לראשונה בסרט והוא מקבל את ההזמנה הלעגנית שלהם לבילוי עמם בחיוב. מה שבהתחלה נראה כמעין תפנית על סיפור האובססיה הנדוש הופך במהרה לאותו גימיק ישן.

[*]

מרגע זה הצילום, התאורה, והצבעים משתנים מדהויים לססגוניים. הכל נראה לפתע כה שופע חיים. זה בולט במיוחד כאשר קוסטיס והחבורה העליזה נוסעים יחדיו לחוף הים ולבילוי במועדון לילה מקומי, אך פה מתחילה להיווצר תבנית שתחזור על עצמה ללא הרף. החבורה והד"ר הקטן, כפי שהם קוראים לקוסטיס, יוצאים לבלות בחוף ובמועדון הם מסתובבים בעירום מיותר, זוללים, משתכרים כהוגן, רוקדים לצלילי מוזיקת דיסקוטק איומה, מתמזמזים זה עם זו, זה עם זה וזו עם זו, מסיימים את הערב, אותו דבר קורה ביום שלמחרת, וגם ביום שלאחר מכן, ככה זזות להם בעצלתיים למעלה משבעים דקות.

בסרט מתרחשים כל מיני דברים קטנים שבהתאם לתזוזה האיטית של העלילה הראשית לא זזים לשום מקום - הבעלים של הבר המקומי אליו נהג קוסטיס ללכת באופן קבוע עומד לפשוט רגל, מכרו חולה המין של קוסטיס מאותו הבר חוגג ברחובות עם יצאניות, בגלל שקוסטיס מזניח את המטופלים שלו אחת מהן - אישה קשישה - נאלצת לחזור לביתה ובעל הסופר מבקר את היחס המחפיר של קוסטיס לאותה מטופלת כמו מצפון מהדהד, וחבר שעימו קוסטיס למד רפואה בא לנפוש עם משפחתו באי, דבר שמדכא אותו מאחר שחייו מחווירים בהשוואה.

כל אלו ועוד הם בסך-הכל טריקים זולים, מבין הרבה שהוכנסו לתסריט, כדי לאיית לנו הקהל בלי יותר מדי מאמץ את מה שעובר על קוסטיס: הוא בן 42 בגיל העמידה, מופנם, נמוך, שמן, גוץ, ושעיר - ההפך המוחלט מאנה הצעירה בת ה-21, הפלרטטנית, היפה, בעלת העור החלק והמבריק. זה משאיר לשיא משהו בסביבות 15-20 דקות אז, באופן מרושל תסריטאית, מצבו המנטלי של קוסטיס מדרדר קיצונית, החבורה הגסה הופכת לפתע לקבוצה של ילדים תמימים שרק רצו ליהנות בקיץ ללא כל כוונה לפגוע באיש, והנקמה הצפויה מראש צולעת לה עד לרשימת הקרדיטים.

יחסית לסרט מה"גל היווני החדש" אין כאן הרבה שאי אפשר לראות בסרטים אחרים. מה שכן יש כאן הוא תסריט גדוש בקלישאות, בימוי שלמעשה לא קיים, מוזיקה מחרישת אוזניים, דמויות טפלות, משחק צולע (זה אמנם לא תקף לשחקן הראשי פאפאדימיטריו, שעושה את המיטב עם המעט מאוד שניתן לו) וצילום שגרתי שלעתים רחוקות מדי מראה את כישרונו האמיתי של הצלם.