חדשות Seret

30/06/2012מאת: יאיר הוכנר





סרט צעיר וקצבי יותר שיתאים לכל מי שמעוניין לצפות בבידור אמריקאי עצמאי לא מחייב הוא "תביא ת'חומר" של אדם לאון המזכיר לעיתים את הסרטים האמריקאים העצמאים של שנות ה-90. בהחלט אפשר להרגיש את ההשפעה של ספייק לי הצעיר, קווין סמית הצעיר והטקסטים השנונים של טרנטינו עם הפטפטת הבלתי פוסקת. סופיה ומלקולם הם אמני גרפיטי ניו יורקים צעירים שלא ממש נחשפנו ליצירתם כי הם בעיקר עסוקים בשיחות אינסופיות, ובנסיון למצוא דרכים לגייס ממון כדי לפגוע בכנופיית הגרפיטי היריבה ובעיקר להיות מגניבים. אבל שניהם בסך הכל ילדים טובים ודי מאוהבים למרות שהם לא אומרים זאת. התוצאה רעננה וצעירה ברוחה בין שלל הסרטים הכבדים המוקרנים בפסטיבל אבל לא באמת מבריקה או חדשנית.



"מלכת ורסאי" הוא סרט תיעודי שהוקרן בהצלחה בפסטיבל סאנדנס וגם בפסטיבל HotDocs היוקרתי. מה שמתחיל כמעקב אחרי זוג מיליארדרים שחלומם הוא להקים את הבית הפרטי הכי יקר וגדול באמריקה, חיקוי של ארמון ורסאי, הופך בשל המשבר הכלכלי של ספטמבר 2008 לסרט מרתק על ההתרסקות הכלכלית של אחת המשפחות העשירות בארה"ב ועל הדרך המוזרה שהם מתמודדים עם המציאות. דיויד סיגל , בשנות ה-70 לחייו, התעשר בשל אימפריית טיים שרינג של יחידות נופש יוקרתיות. ג'קי הצעירה ממנו ב-30 שנה היתה מלכת יופי. ביחד עם מגדלים 8 ילדיהם, 4 כלבים ומעסיקים צוות של 19 עובדים המתחזקים את האחוזה המפוארת שבה הם מתגוררים. וכאמור, הם בונים גרסה משלהם לארמון ורסאי. אחרי קריסת הוול-סטריט המציאות דופקת על דלתה של המשפחה העשירה והמגלומנית. המשרדים שלהם נסגרים אחד אחרי השני, הם נאלצים לפטר את מרבית העובדים באחוזה ובאתרי הנופש, ומצבם הולך ומדרדר. מדובר בסרט תיעודי צהוב לחלוטין כאילו יצא מערוץ E אבל התוצאה כל כך סוחפת ומרתקת שפשוט אי אפשר להסיר את העיניים מהמסך. נראה שהצעד הבא של משפחת סיגל יהיה ליזום תוכנית ריאליטי על חייהם.

עוד שני סרטים תיעודיים יוצאי דופן המותחים את גבולות הקולנוע ומנסים להיות יצירות אומנותיות לא שגרתיות הן "ספר החיות" ו"ז'ורס".

הסרט "ספר החיות" הוא מבט קולנועי לא שגרתי על הספארי בקוויבק. ללא עלילה או מילים ובעזרת פסקול מוסיקלי הבמאי דני קוטה מתבונן בחיות המאכלסות את הספארי ובבני האדם העובדים במקום. הסרט המצולם נפלא לעיתים קשה לצפייה ולעיתים מרהיב ביופיו. זה בהחלט לא סרט טבע שגרתי שיוקרן בערוצי הטלוויזיה ורחוק מלהיות סרט טבע של דיסני לכל המשפחה. ההתבוננות של קוטה בחיות רחוקה מלהיות יפה ואידיאלית. יש כאב ריאליסטי עצום בתמונות החולפות על גבי המסך ולמרות שהחיות נמצאות בספארי בקוויבק לעיתים קרובות מדי יש תחושה של בית מטבחיים והרעשים האותנטיים בהחלט מחזקים את חוסר הנעימות. זהו סרט תובעני הדורש מצופיו סבלנות עצומה אבל החוויה יכולה להיות מספקת במיוחד.

את "ז'ורס" הצרפתי של הבמאי סטפן ג'ורדן ראיתי בפסטיבל הבינלאומי של ברלין וכבר אז הבנתי שצפיתי באחד הסרטים האיומים של השנה החולפת. קצת מפתיע שהסרט הזה מגיע לירושלים. ההקרנה בברלין התקיימה באולם הקולנוע עצום מימדיים של 1000 איש שהתרוקן במהלך הסרט עד שכמעט ולא נותרו צופים. אבל הדובדבן היה הקהל המועט ששרד את ההתעסקות העצמית המעצבנת ונשאר כדי להגיד לבמאי מה הוא חושב על היצירה הנהנתנית שלו. כמו שאפשר לנחש, הסיטואציה היתה מאד לא נעימה. נראה שהפתגם "עולמו צר כעולם נמלה" יכול להתלבש בקלות על הבמאי וינסן דיוטר שמתעד מחלון דירת מאהבו את המהגרים הלא חוקיים המתגוררים על גדות הסיין. תוך כדי מלל פיוטי בלתי נגמר על מערכת היחסים הכושלת שלו עם מאהבו הנמצא בארון הוא מתעד את המהגרים כאשר ברור לחלוטין שהם כלל לא מעניינים אותו באמת והוא רק מנצל אותם לצרכיו שלו. זה לא סרט פוליטי או חברתי כמו שהבמאי היה רוצה שתחשבו, זה סרט אוננות עצמית, כאשר הוא לא מפסיק לנבור ברגשותיו וידידתו השחקנית אווה טריפו (הבת של) משוחחת איתו - עליו כמובן. שמרו נפשכם מסרט מיותר זה.