Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הסרטים הישראליים האהובים על מבקרי אתר סרט

לכבוד יום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל בחרו כתבי ומבקרי אתר "סרט" את הסרט הישראלי האהוב עליהם ביותר באופן אישי וכתבו מה גרם להם לבחור בסרט זה. לא מדובר דווקא ביצירות המופת הישראליות שהתרגלתם לראות בכל רשימה, אלא בסרטים שהכי נגעו באופן אישי, השפיעו וגרמו להנאה מיוחדת לכתבים. אז מהם הסרטים הישראליים האהובים על צוות אתר סרט? התשובות בכתבה שלפניכם

שירת הסירנה / החיים ע"פ אגפא

מבקר הקולנוע הראשי של אתר "סרט": יאיר הוכנר

נכון, זה לא הסרט הטוב ביותר של איתן פוקס, ואפשר להסכים שזה אפילו לא סרט טוב או חשוב בכל קנה מידה שהוא אבל אני פשוט אוהב את "שירת הסירנה". בשנת 1994 הייתי בטירונות וכשיצאתי לחופשה הראשונה הלכנו ביחד כל המשפחה לצפות בסרט הזה – ההורים, אחי ואני. אחר כך קנינו את הדיסק והפסקול שלו המורכב מקלאסיקות ישראליות. הסרט ליווה אותי לאורך כל הטירונות. יש לו ערך נוסטלגי וזיכרון משפחתי מתוק של הליכה משפחתית משותפת לסרט – דבר שאנחנו עושים פחות ופחות ככל שמתבגרים.

"שירת הסירנה", המבוסס על ספרה המצליח של עירית לינור, ממחיש בצורה הטובה ביותר את החיים האבסורדיים תחת מלחמה, כאשר החיים הקטנים שלנו נמשכים כרגיל גם תחת אימת הקטיושות של סדאם בזמנו או תחת הרקטות של חמאס וחיזבאללה בהווה. הסרט מראה שגם בזמן שאנחנו בסכנת חיים, מה שבאמת מעסיק אותנו הוא האם בסוף היום נשאר לבד או שנמצא אהבה לחלוק איתה את המיטה או המקלט בזמן אזעקת צבע אדום.

הבועה התל אביבית לא נראתה מעולם כל כך משעשעת ורומנטית כמו בסרט הזה, שעשוי ברגישות קאמפית צבעונית שמספקת לצופים חוויה אסקפיסטית טהורה. בכלל, זה הסרט הישראלי הראשון שאפשר להגדיר כקומדיה רומנטית נוסחתית סטייל הוליווד והוא גם מלוהק בצורה הוליוודית בתפקיד הראשי: מככבת בו מלכת דראג שלא ברור למה הגברים מתאהבים בה, יש את החתיך חלול המבע (יאיר לפיד) שהפך לשר האוצר הכושל ביותר בתולדות המדינה, יש את החתיך המושבניק יפה ירקוני בתפקיד הדיווה הגדולה מהחיים שגונבת את ההצגה.

[*]

אבל אם להיות רציניים לרגע, הסרט הישראלי שהכי טלטל אותי ומסרב לצאת לי מהזיכרון, נמצא מהצד השני של המתרס ונוצר בשנת 1992 על ידי אסי דיין, שניבא את העתיד של מדינתנו עם "החיים ע"פ אגפא". דווקא בקונוטציה של יום הזיכרון ויום העצמאות – הסרט מזכיר לנו שעם כל הרומנטיזציה למלחמות אנחנו חיים במדינה אוכלת יושביה ושבסופו של דבר – אנחנו האויבים הגדולים ביותר של עצמנו.

המאבק בין הבידור הנוסטלגי עם החוויה המשפחתית שמלווה את "שירת הסירנה" לבין החוויה האינטלקטואלית והפוליטית עם "החיים ע"פ אגפא" הם תיאור מדויק לסתירה שקיימת גם במדינה הזאת בה יום אחד אפשר לבכות על קורבנות המלחמה בטקסים וכעבור שעות בודדות לצאת לחגוג. סוג של פיצול אישיות שקיים רק במדינה סכיזופרנית כמו ישראל. וכך גם הבחירה שלי מתחלקת בין שני קצוות שכל כך רחוקים אחד מהשני.

מי מפחד מהזאב הרע

מבקר אתר "סרט": נתן ליכטר

פחות מעשרה סרטי אימה הופקו בישראל עד היום. למעשה עד 2010 הז'אנר בכלל לא היה חלק מהקולנוע הישראלי. "כלבת" היה סרט האימה הישראלי האמיתי הראשון. בזכותו אהרון קשלס ונבות פפושדו הפכו לחלוצי הז'אנר בישראל. במשך לא מעט שנים הקולנוע הישראלי עסק בעיקר בנושאים שחזרו על עצמם ונשחקו: צבא, תקופת קום המדינה, משפחה לא מתפקדת והסכסוך הישראלי-פלסטיני. אישית, לי פשוט נמאס מהנושאים הללו גם כי מעטים הם הבמאים שמצליחים ליצור במסגרתם משהו מקורי. מבחינתי תור הזהב של הקולנוע הישראלי החל כאשר דור חדש של במאים החליט לשים את הנושאים הללו בצד ולבחור לעשות קולנוע יותר אמיץ וניסיוני. קולנוע מחוץ לקופסה.

עד לפני כמה שנים משהו בחוויית הצפייה בסרטים ישראליים לא היה שלם לעומת סרטים אירופאים או אמריקנים. במקרה של "מי מפחד מהזאב הרע", סרטם השני של קשלס ופפושדו, החוויה הייתה שונה לגמרי. אם להודות על האמת, אז ז'אנר האימה הוא די נחות. רוב הסרטים המרכיבים אותו הם רדודים, בנויים על אותם טריקים ויוצאים מהזיכרון רגע לאחר היציאה מהאולם. במקרה של "מי מפחד מהזאב הרע" מדובר בהישג כפול. זהו לא רק אחד הסרטים הישראלים הכי טובים שהופקו אי פעם, אלא גם אחד מסרטי האימה הטובים בכל הזמנים.

קשלס ופפושדו הצליחו להפיק סרט אימה איכותי וזהו הישג בלתי רגיל. טרנטינו בחר בו כאחד מסרטי השנה שלו, הוא הופיע בעשירייה הראשונה של אין ספור דירוגים מסביב לעולם באותה שנה וזכה לביקורות חיוביות בבלוגים ובאתרים נחשבים. תופעה זו לא הייתה מפתיעה במיוחד כי "מי מפחד מהזאב הרע" היה סרט עד כדי כך טוב.

עלילת הסרט עוסקת בסיפור נקמה של אב הבטוח שתפס את הרוצח הפדופיל שאנס, התעלל ורצח את ביתו. לכן האב רוצה להחזיר לו עין תחת עין, שן תחת שן – תרתי משמע - ולנסות להציל ילדים אחרים. הקאסט המבריק כלל את ליאור אשכנזי, צחי גראד, רותם קינן ודובל'ה גליקמן בתפקיד קטן אך מבריק ומשמעותי, שהוא מבחינתי תפקיד אייקוני.

אני לא טוען ש"מי מפחד מהזאב הרע" הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים, אבל הוא בהחלט הסרט הישראלי האהוב עלי. צמד הבמאים הוכיחו דרך הסרט שבעזרת תסריט טוב אפשר להצליח גם מחוץ לישראל. הם הוכיחו שהתקציב הנמוך של הקולנוע הישראלי אינו חייב להיות מחסום או מכשול ושבעזרת יצירתיות אפשר להגיע רחוק. הצילום של "מי מפחד מהזאב הרע" הוא נהדר, הבימוי והתסריט מושלמים והפסקול של חיים פרנק אילפמן בלתי נשכח. קשלס ופפושדו לא רק הרחיבו במו ידיהם את גבולות הקולנוע הישראלי, אלא גם הגיעו להוליווד. בקרוב הם יתחילו לביים את הרימייק לסרט ההונג-קונגי "נקמה". אני די בטוח שאחריו הם יקבלו תקציבי גדולים באופן קבוע ויגיעו לפסגות חדשות.

קלרה הקדושה

כתבת האתר: הלמינה גרופר

המושג "סרט פנטזיה ישראלי" נחשב כמעט לאוקסימורון אך יש חיה כזו ו"קלרה הקדושה" משנת 1996 הוא אחד מאותם יצורים נדירים. העלילה מורכבת ממספר עלילות משנה הסובבות סביב קלרה בת ה-13 שהיגרה יחד עם משפחתה לעיירת פיתוח נידחת בארץ בשלהי המילניום. הנערה ניחנה בכוחות על טבעיים אותם תאבד אם תתאהב, אך בינתיים ישנם רבים השואפים לנצלם. תושבי העיירה נסחפים למהומות בעקבותיה של קלרה וביניהם גם משפחתה, חבריה התלמידים וטיקל אהובה.

הסרט מבוסס על רומן צ'כי מאת פבל וילנה קוהוט בשם אותו עיבדו ארי פולמן ("ואלס עם באשיר") ואורי סיוון, הבמאים. בראש רשימת השחקנים המכובדת ניצבת לוסי דובינצ'יק כקלרה, בתפקידה הקולנועי הראשון. בנוסף נכללים בצוות גם מאיה מרון, יגאל נאור, מנשה נוי, יבגניה דודינה, ישראל דמידוב, אורלי זילברשץ-בנאי ועוד.

ז'אנר הפנטזיה, מעצם הגדרתו, דורש ניתוק של הצופה מהווייתו ויצירת מציאות חדשה שבמסגרתה אפילו הדברים ההזויים ביותר נראים קבילים. עבור סרט ישראלי מדובר באתגר לא פשוט. המקום והאנשים כולם קרובים ומוכרים והתקציב לאפקטים מיוחדים ותפאורה אינו גדול. עם זאת מצליח "קלרה הקדושה" לברוא מקום חדש במדינה, עיירה ללא שם וזאת ללא תקציבי עתק הוליוודיים.

[*]

פרטים קטנים כמו פוחלצים על הקירות ושלל תלבושות ססגוניות מקנים לדמויות מראה אקסצנטרי בנוסף לאופיין יוצא הדופן. סצנות כמו הפגנת פועלים הקוראים לאלוהים להתפטר ושלל דיווחיה האפוקליפטיים של הכתבת בגילומה של זילברשץ-בנאי הן רק חלק מההתרחשויות שנראות אפשריות לחלוטין במסגרת עולמה של קלרה. כך, על אף שהאנשים דוברי עברית, בית הספר נקרא על שמה של גולדה מאיר וברקע בנייני שיכון, המציאות המתקבלת אינה ישראל המוכרת. את ההכלאה הזו בין הסוריאליזם הצ'כי לאופי הצברי רודף באופן מתמיד פסקול מאת ברי סחרוף המעצים את אווירת המסתורין, מרד ואנרכיה בה מצטיין הסרט.

למרות חריגותו בנוף הקולנועי הישראלי, ואולי בשל כך, הפך "קלרה הקדושה" לאחד הסרטים הפופולריים של שנות התשעים וזכה ב-6 פרסי אופיר ביניהם פרס הסרט הטוב, השחקנית הראשית, שחקן המשנה, הבימוי, המוסיקה והעריכה. הוא אף השתתף במספר פסטיבלים ברחבי העולם והופץ במדינות שונות.

אך חרף הפרסים יש לציין שלא מדובר בסרט מושלם, הוא מגושם לפרקים ומתקשה לתפור יחדיו את כל עלילות המשנה לכדי סיפור אחיד תוך הותרת קצוות רבים פרומים. יחד עם זאת, ייתכן שבעולמה הכאוטי של קלרה בו אסונות הם דבר שבשגרה וזכייה בלוטו מעוררת גל התאבדויות, קצוות פרומים הם הדבר הנורמלי ביותר שיש.

ביום שישי – החלק השני של הפרויקט עם הסרטים האהובים על עורך אתר "סרט", אלעד שלו, מבקרי הקולנוע של האתר, רון פוגל וזוהר צלח וכתבת האתר נטע שניצר