החלום שלי לעשות 'מת לחיות' ישראלי: ראיון עם במאי אבינו

סרטו השני של הבמאי מני יעיש הוא לא מה שאנו רגילים לראות מסרט ישראלי. זהו מותחן אקשן אלים ועשוי היטב, עמוס בסצנות של מכות, שמנסה לבסס בארץ את הז'אנר המצליח שכמעט ולא בא לידי ביטוי בקולנוע הישראלי עד היום.

כמו בסרטו הקודם של יעיש "המשגיחים", גם ב"אבינו" מככבים בני הזוג מוריס כהן ורותם זיסמן כהן. מוריס מגלם את עובדיה, מאבטח במועדון לילה ים תיכוני בבת ים, שבלילה מפריד בין המבלים השיכורים, ביום עובד כמוביל ובין לבין מנסה ללא הצלחה להביא ילד ראשון עם אשתו רחל. ראש ארגון פשע מקומי המבלה במועדון מפתה את עובדיה להצטרף לעסק ולעבוד כגובה חובות בשכר גבוה בהרבה מזה שהוא מרוויח בעבודתו היומיומית. בשל הצורך לממן את טיפולי ההפריה של אשתו מסכים עובדיה לכך ומוצא את עצמו במדרון חלקלק של אלימות ממנו הוא מתקשה לצאת.

חשבת על רותם ומוריס כשכתבת את התסריט?

"ראיתי את מוריס לאורך כל הכתיבה של התסריט, היה לי ברור שזה הוא. רותם היא עסקת חבילה מעולה – אתה מקבל שניים במחיר אחד. הרבה חושבים שזה עושה לי חיים קשים לעבוד עם זוג נשוי אבל נהפוך הוא – לא צריך לדבר על הכימיה, הם מביאים הרבה מהבית שלהם. זה היה לי עזר גדול. אני מעריך את איך שהם נחשפו בסרט והביאו את הסיפור האישי שלהם לסרט, כאשר גם הם התמודדו עם מצב דומה של בעיות בהבאת ילד".

[*]

(מני יעיש, צילומים בכתבה: ורד אדיר)

הדבר הבולט בסרט הוא האופן בו יעיש שולט לחלוטין במלאכת הבימוי. החל מהצילום, העוקב אחר הגיבור ולעיתים סובב סביבו בדומה לסרטיו של סקורסזה, דרך פלטת הצבעים העשירה המקנה לסצנות במועדון הרגשה של הוליווד, עריכה מהירה, מוסיקה קצבית ועד לסצנות מכות אפקטיביות ומבוימות במיומנות בסגנון טרנטינו ישראלי, ועם עריכת סאונד שגורמת לך להרגיש בכאב כל מכה. לעיתים נדמה כי יעיש נהנה מדי מהאלימות המסוגננת שהוא מציג, אבל אין ספק שהוא מצעיד את סצנות האקשן בקולנוע הישראלי לגבהים חדשים.

אתה חושב שכמו ש"כלבת" פרץ את הדרך לז'אנר האימה הישראלי, "אבינו" יסלול אותה לסרטי אקשן מקומיים?

"יש לי הרגשה שעוד חמש שנים מהיום יהיו על המסך הישראלי יותר ויותר תת ז'אנרים: אולי תראה את ה'מהיר ועצבני' הישראלי. יש דור שלם צעיר מאחוריי שבא לו להתנסות בדברים שהוא אוהב, אם זה נבות וקשלס ב'מי מפחד מהזאב הרע' או אסף קורמן שעשה את 'גאליס', שהיה מרשים באפקטים שלו. לאט לאט התעשייה שלנו תגדל. עכשיו כולם הולכים לקומדיות הקיץ וזה נראה כמו רעיון מוצלח לשובר קופות, אז אני חושב שבקרוב ייפתח התיאבון לקצת אקשן. אולי אני החלוץ הראשון שיראה שאפשר". אבל בשביל סרטי ז'אנר מהסוג הזה אתה חייב תקציבים יותר גבוהים מקומדיות או אימה

"אתה לאו דווקא חייב תקציבים גדולים, אפשר אפילו לוקיישן אחד. פשוט צריך לדעת לעשות את זה טוב. היה לנו פעלולן, השקענו בחזרות. בסרט כזה אי אפשר לזייף. אני יודע שסרט אקשן הוא טוב לפי הסאונד אפקט. אני יודע אם האגרוף נשמע כואב או אם הבמאי התעצל. לגשת לאקשן, זה כמו לגשת לכל סצנת בימוי: אסור לחשוף את הזיוף של המכה, צריך להשתמש בעריכה מגניבה ובסאונד אפקט טוב".

[*]

(יעיש וצוות השחקנים על הסט)

יש חשש מהקבלה של סרט כזה אצל הקהל?

"בהקרנות המקדימות כולם הרגישו שזה הולך להיות שובר קופות ואמרו שלא ראו דבר כזה בקולנוע הישראלי. אותו דבר אמרו לי גם על 'המשגיחים' ובסופו של דבר עשינו 80 אלף, שזה יפה לסרט שהגיע מבמאי לא ידוע אבל זה לא היה בלוקבאסטר גדול. לכולנו יש ציפיות מאוד גבוהות. אני מאוד רוצה להאמין בקהל הישראלי אבל אין נוסחה מנצחת".

סרטו הראשון של יעיש "המשגיחים" זכה כאמור להצלחה קופתית מרשימה ואף הפתיע כאשר זיכה את הבמאי בפרס איגוד הבמאים היוקרתי בפסטיבל קאן. "זה היה ממש סיפור סינדרלה קטן. עשיתי בהתחלה את הסרט מתוך רצון לעשות פיצ'ר ראשון בכל מחיר, בגרילה סטיל, 15 יום עם עזרה של משפחה וחברים ובכלום כסף ופתאום היה בום עם פסטיבל קאן ופרסי אופיר וההצלחה בקהל. אני מקווה שגם הסרט השני יעשה לי אותו דבר אבל כפול", הוא אומר.

"אבינו" הוא קפיצת מדרגה בסדר הגודל ובתקציב מ"המשגיחים"

זה בהחלט יותר גדול ממנו. הוא גרנדיוזי בכל המובנים שלו, אבל זה סרט שנעשה בסך הכל ב-3 מיליון שקלים - רק מיליון מעל סרט ישראלי ממוצע. מאוד חששתי מהסרט השני: הקהל והמבקרים מחכים לך מעבר לפינה, וזה הנחה אותי לאורך כל הכתיבה והעשייה. זה הפחיד אותי, אבל אמרתי אני עושה את מה שאני אוהב ומאמין בזה".

[*]

(יעיש ומוריס כהן בסט "אבינו")

כמו ב"המשגיחים", שעסק בחברי ילדות בבת ים שמקימים משמרות צניעות אלימות כדי לכפות את דרכם על שאר התושבים, גם כאן גיבורי הסרט נעים בנתיב הרסני של אלימות וגם כאן הדילמה המרכזית של הגיבור היא להחליט באיזו דרך עליו לדבוק והשאלה האם יש לו אפשרות להיחלץ ממעגל הדמים אליו נקלע. וגם ב"אבינו" שאלת האמונה והאפשרות לגאולה מלווה את הסרט לכל אורכו.

הסרט הזה משלב את העיסוק של סרטך הקודם – גיבור מאמין המחפש את מקום האמונה בעולמו ומוסכמות של סרט פשע

"אני חושב שזה הולך להיות המותג שלי. בכל סרט שלי מוטיב האמונה והיהדות פלוס האקשן יחזור. זה הטרנטינו שלי. זה משהו שאני הולך איתו 24 שעות ביממה, מבקר את עצמי ושואל שאלות מחדש ומעלה את השאלות בסרטים. אני מכוון בסרט הזה, כמו ב'המשגיחים', לשני קהלי יעד – לעם לו אני מציע את הוליווד והאקשן, מה שנחשב בעיני העולם האירופאי כקצת טראש אבל אני מת על זה, זה מה שגדלתי עליו. בתוך זה הכנסתי קצת קולנוע אמנותי גבוה, ארט-האוס בדרמה שלו".

עד כמה המקום של האמונה חשוב בסרטים שלך?

"נולדתי בבית מסורתי, משפחה טורקית אסלית שעושה קידוש ופותחת טלוויזיה. לאט לאט מצאתי את עצמי נשאב פנימה ומוצא באמונה כוח ודברים טובים שעוזרים לי להקים משפחה ולהיות בן אדם. מאז ומתמיד הייתה לי את התשובה. זו לא חזרה בתשובה או התחזקות, זה פשוט התבגרות בתוך הדבר. הסרטים שלי הם מסמך מאוד אישי. זה הבית שלי, הנוף שלי והחברים שלי, זו ההשראה שלי לכל. דרך הסרטים אני לומד משהו על עצמי, ובאופן מפתיע אני חושב שגם הקהל הישראלי לומד משהו על עצמו. אני מדבר על מה שאני רואה וחי בו והרבה מזהים את עצמם והנוף שלהם בסרטים שלי".

בטקס פרסי אופיר האחרון יצא "אבינו" עם שני פרסים – פרס לשחקן הראשי הטוב ביותר עבור מוריס כהן ופרס לעריכה הטובה ביותר. למרות זאת הטקס ייזכר בעיקר בשל ההתכתשות בין שרת התרבות מירי רגב לקהל בשיאו רגב עזבה את הטקס בעקבות הקראת שירי מחמוד דרוויש ולאחר מכן עלתה לנאום וקראה לקהל "אתם לא תסתמו לי את הפה".

מירי רגב גנבה לכם את ההצגה בטקס

"השנה היה לרגב את כל מה שהיא רוצה שיהיה – קולנוע מזרחי, סרטים על דתיים, אשכנזים, בדואים, היה לה את כל מגוון הקשת ולא היה לה קייס להתלונן שהקולנוע הישראלי הוא מועדון סגור. אני כן מאמין במהפכה שלה ורואה את הדברים המדהימים שהיא עושה, אבל הדרך שלה היא דורסנית וקשה. בטקס אופיר זה היה מאוד מבאס. זה לא היה המקום והזמן הנכון להתחיל לתקוף בטקס שהוא כולו חגיגה למועמדים ולזוכים. היא הפכה את זה למטה בחירות קטן וזה היה מעצבן. גם התגובות של הקהל לא היו נעימות, אף צד פה לא צדיק".

לצד "אבינו" מוצגים בקולנוע במקביל גם שני סרטים נוספים העוסקים באמונה ובדת. "ישמח חתני" על קהילה ירושלמית שמיטלטלת בעקבות מפגש עם רב כריזמטי ו"לעבור את הקיר" על חוזרת בתשובה המחפשת חתן. "אני חושב שעד לפני הסרטים האלו, ו'האושפיזין' ו'למלא את החלל' לפניהם, הדתיים הוצגו בקולנוע בצורה מאוד גזענית וסטראוטיפית כי מישהו אחר הציג אותם וצייר אותם בצורה שהוא חושב שהם נראים. הגיעו הסרטים האלה ופתאום רואים אותם באור יותר יפה", אומר יעיש.

מה הפרויקט הבא שתעבוד עליו?

"יש לי רעיון מסעיר שאני מתחיל לחשוב עליו – אני חושב שהסרט הבא שלי הולך להיות ה'מת לחיות' הישראלי. אני רוצה לעשות ברוס וויליס מקומי ותהיה בטוח שהוא יהיה יהודי. 'מת לחיות' הוא סרט האקשן האולטימטיבי ואני רוצה לעשות לו אדפטציה יהודית מגניבה".