אנשים שהם אני: ראיון עם ערן קולירין על מעבר להרים ולגבעות

"מעבר להרים והגבעות" , סרטו החדש של הבמאי ערן קולירין ("ביקור התזמורת", "ההתחלפות"), הוא אחד מהסרטים הכואבים, המצחיקים והמורכבים שעלו לאקרנים השנה, אבל מעל לכל הוא אולי הסרט שתופס בצורה הטהורה ביותר את ההוויה הישראלית, כאן ועכשיו. הסרט מספר את סיפורם של משפחת גרינבאום, משפחה בורגנית שמגלמת בתוכה את החלום הישראלי. במהלך הסרט כל אחד מבני המשפחה חווה משבר קיומי אישי משלו, אך כולם לומדים על בשרם שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. זהו סרט שמצליח בו זמנית לאהוב ולכאוב את הישראליות ולמרות שהוא ביקורתי ונוקב, מצליח לעשות זאת באמפתיה גדולה. בשיחה עם קולירין לכבוד צאת הסרט הוא מספר שהרעיון המקורי שלו היה בכלל לעשות אדפטציה לסיפור דוד ובת שבע: "זה היה אמור להיות סיפור על פנסיונר של צה"ל שחוזר ל"ממלכה" שלו שהיא פרבר בורגני. עזבתי את הרעיון הזה די מהר אבל הממלכה נשארה", הוא אומר בחיוך.

מה גרם לך להעביר את הפוקוס מדמות האב ולהפוך את הסרט למעין פסיפס משפחתי?

"זה לא היה מתוכנן, זה היה די אינסטינקטיבי. אחרי 'ההתחלפות' שהיה סרט שעקב אחרי איש אחד היה לי חשק לכתיבה שהיא קצת מאווררת יותר. כשאתה נתקע אתה יכול לעבור למישהו אחר, זה יכול להיות נוח יותר בכתיבה, יותר קל. זה התחיל מהסיפור של האבא ואיכשהו הקולאז' הזה התחיל להתמלא בצורה לא מתוכננת. לא חשבתי שזה יהיה על המשפחה".

הסרט הוא פוליטי מאוד במהותו, כלומר הפוליטי שנוכח בעיקר בתור סאבטקסט בסרטים אחרים הוא חלק מהטקסט עצמו בסרט. אם נעשה פרפרזה למאיר אריאל אז יכול להיות שבסוף כל פעולה שהדמויות עושות יושב האיום המודחק?

"הסרט עוסק בחיים במציאות מאוימת, אבל מאוימת במובן העמוק, לא במובן של משהו שמאיים עלייך פיזית. מדובר על משהו פסיכולוגי או פרוידיאני שאתה כביכול נמצא באיזה מקלט בטוח אבל מסביבך יש איזו חשכה בה אתה לא יכול או לא רוצה לראות. אתה מגונן על עצמך רק בכוח העיוורון שלך. כתבתי בראש התסריט את השורות מהשיר של דוד אבידן שפותחות את הסרט: 'מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות את הייאוש הגדול היא העובדה הפשוטה, החותכת שאין לנו לאן ללכת'. המשפט היה מעין מנטרה כזאת כדי לזכור על מה הסרט שלי. האין לנו לאן ללכת זה משפט שהוא כמו להגיד שהמציאות מורכבת, פשוט עוד משהו שאומרים. ומצד שני אבידן לוקח את המשפט הישראלי הזה שהוא כאילו קלישאה ודקלום של איזה מנטרה ועושה ממנה פואטיקה - הוא לוקח את זה והופך את זה למשהו גדול על החיים, הרבה יותר עמוק מהשימוש היומיומי והקלישאתי שלו. אני מרגיש שזה משהו שגם אני רוצה לעשות בסרטים שלי – לקחת משהו יומיומי ישראלי ולשים אותו בפואטיקה שנותנת לו קונטקסט רחב יותר".

[*]

(ערן קולירין, צילום: אלינור נחמיה)

זה מסביר את הדרך בה בחרת לצלם את התרגיל ירידה למקלטים כמעין ריקוד

"האמת שזה משהו שנולד תוך כדי הצילומים. הרבה פעמים אני מחפש שבפריים יהיו שני לבלים, מעין סתירה. אני תמיד חותר לתחושה הדואלית הזאת שמשהו הוא גם אמיתי וגם אירוני, גם כואב וגם מצחיק וזה הפך את הסצנה לדו משמעית ונושאת גם רבדים אחרים". היא גם בהחלט מתאימה לסרט שמתחיל ונגמר באיזו הזרה של הטקסיות ישראלית

"הסרט באמת מתעסק בטקסי ישראליות כאלה שבמהלכם אנשים גם אומרים את הטקסטים המכוננים של הישראליות שאחד מהם הוא זה שהמציאות מורכבת, שהוא כמו מעין ברכה ישראלית כזאת. זה סרט שיש בו המון ברכות ישראליות ודווקא לא יהודיות. אין לנו לאן ללכת, המציאות מורכבת - זה להגיד בעצם כלום, אבל זה גם נכון למרות שזה כלום".

אבל למרות הקלישאתיות והריקנות של אמירה כמו המציאות מורכבת, הסרט עוסק בדיוק בדברים שהופכים את המציאות פה לכל כך מורכבת. לא הרגשת שגם אתה כבמאי נכנס לאיזשהו סבך אמביוולנטי?

"הסרט באמת עוסק בסוג של סבך כזה. אנשים מגיעים עם כוונות טובות או רעות ונכנסים לסבך לא פתיר שהוא באמת המציאות המורכבת, אבל מצד שני הם אף פעם לא התעמתו עם הבעיה והם מוצאים את עצמם בפקעת שאי אפשר לצאת ממנה. אפילו ליפעת הבת, שלכאורה כן מנסה להתעמת עם המציאות, יש את החטאים שלה. היא הולכת לביקור אבלים אבל לא באמת רואה אותם כבני אדם, הם רק איזה נזקק - היא לא לוקחת בחשבון שהיא מגיעה לבית שאתה לאו דווקא רצוי בו. אבל זו לא רק היא, וגם מתוך הדבר הזה אני אוהב את הדמויות האלה - הם אנשים פשוטים שחולקים גם איתי איזה כאב וחוסר נחת".

מרגישים את האמפתיה הזאת

"כן זה היה חשוב לי שזה לא יהיה 'האנשים ההם' אלא זה אנשים שהם אני בהרבה מובנים".

אולי באמת האמפתיה הזאת גם מגיעה ממקום של "אין לאן ללכת"? כלומר אם אנחנו כבר פה תקועים בפקעת הזאת ביחד אז כדאי שלפחות נראה אחד את השני

"לקח לי הרבה זמן למצוא את האהבה בלב שלי לכל זה. היו שנים ארוכות שהכעס כלפי מה שקורה פה פוליטית, הקפיטליזם החזירי שמשתולל, ההפקרות של ערכים ושל תרבות, היה כה גדול שלא יכלתי לסבול כלום. והעבודה על הסרט הייתה מעין תהליך של לגדל מחדש את האהבה לאנשים האלה, לראות את הדברים שהם טובים באיזושהי צורה. כי אחרת אתה במעין הצלפה עצמית תמידית כזאת ושנאה או שאתה מצד שני באיזה פטריוטיזם דבילי. איכשהו אתה צריך לזכור שזה בני אדם בסוף, אנושיים כמוך. גם בצד השני וגם בצד שלך הם אנושיים בדיוק כמוך".

ישנה גם תחושה שעולה דרך כל הדמויות בסרט שהיא תחושה של אשמה אבל אשמה עמומה או אבסטרקטית

"זו אשמה לא מתפענחת. אין לה בדיוק איזה מקור ספציפי אבל היא שם. אנשים נולדים פה והם גם לא משתתפים באיזה עוולות באופן ישיר ובכלל הם אנשים טובים בכל צורה. אבל הם בתוך סיטואציה שיש בה אשמה שתפורה אל תוך פני השטח. אז עולה השאלה מה זה אומר לחיות במקום כזה, עם כזאת אשמה שתפורה בתוכו? האם אני פשוט בוחר לא להביט? ואם אני מביט לזה אז מה התוצאות של זה? אז כמובן שיש הרבה אשמה ופחד בסרט אבל זה מאוד אנושי".

בנושא של אשמה ופחד תמיד עולה השם של אלפרד היצ'קוק כבמאי שעסק באובססיביות בחלקים האלה של הנפש ובסרט שלך ניתן בהחלט להרגיש את ההשפעה שלו

היצ'קוק הוא אחד ההשפעות הגדולות עליי, תמיד מאוד אהבתי אותו. גם בגלל שהוא מצליח מצד אחד לעשות את הקולנוע הגדול הזה, אבל גם לדבר על איזו מין מהות אנושית אפלה ומסוכסכת. חלק מהעניין בסרט הוא לעמת את הצופה עם הפחדים והאמונות שלו. כסיטואציה זה לא משנה מי הגבר בצד השני, אף אחד לא רוצה שהבת שלו תיפגש בחשכה עם גבר זר. הצופה מתעמת עם משהו שנמצא בבסיסו של הסרט, אחת באה מהישוב המואר והשני בא מהגבעה בה ישנים הפלסטינים שבונים את הבתים של הישוב המואר ולדבר הזה יש קונטקסט. דווקא הייתה לי הקפדה בסצנה לא לעשות אותה מאיימת לא מבחינת המשחק ומבחינת הארט. האימה היחידה שאנשים חווים היא שיש גבעה. זה בסיס הפחדים הקמאיים, האנושיים. והטרגדיה שלה היא שהיא לא רוצה להגיד שהיא מפחדת אבל ברור שהיא מפחדת. זה נורא יפה - הצורך הזה לא לפחד - אבל יש פחד".

[*]

איך היו התגובות בעולם לסרט הזה שהרבה מהתוכן והמשמעויות שלו הם ישראליים בצורה מובהקת?

"יש איזו הזדהות אוניברסלית כזאת עם האיום הלא נודע והלא ברור הזה שהסרט עוסק בו, אבל באמת אין את ההבנה של הרקוויאם הזה לישראליות. יש המון סמלים ישראלים שפונים לקהל הישראלי ואמנם קהל זר לא הבין לעומק את כל הרבדים האלה אבל בהחלט הבינו את התחושות האנושיות העולות ממנו. זה בדיוק מה שהסרט עושה, הוא מכניס אותך אל תוך הפלונטר הזה ולא לחשבון של מי צודק ומי טועה.

אני מאוד רציתי שהסרט הזה ידבר בפשטות לאנשים הפצועים והכואבים של הארץ הזאת ושלא יהיה סרט שמיועד לשלושה סטודנטים לקולנוע בת"א. יש הזדהות רגשית גדולה כי הסרט הזה הוא על כאן ועכשיו ופה. באמת עשינו אותו נורא מהר, הייתה לי תחושת דחיפות, תחושה שהסרט נושא בחובו רגש מזוקק של משהו שקורה פה עכשיו ושאיכשהו אנשים זקוקים להשתקפות הזאת. בגלל זה ההקרנות פה הרבה יותר מעניינות אותי מההקרנות שלו בעולם. פה זה המקום היחיד שאנשים יוצאים מהסרט ובוכים כי זה עורר בהם טלטלה - הסרט מעורר בהם משהו שהם לא מבינים ורק מרגישים אותו בצורה מאוד חזקה. זה מקסים בעיני כי כשעשיתי את הסרט חשבתי רק על האנשים שפה. אני רוצה לדבר לאנשים פה, ואני רוצה להביט על המקום הזה במעין אהבה וכאב".

לשירים העבריים שבחרת לסרט ישנה נוכחות דומיננטית, זה היה כך עוד משלב כתיבת התסריט?

"בהחלט. היו לי הרבה מחשבות על המוזיקה שמתנגנת בסרט. המוזיקה תמיד הייתה חלק מהרוח והנשמה של הסרט, הצבע שלו במובן הכי עמוק. הסתובבתי הרבה זמן עם פלייליסט ארוך של מוזיקה עברית. כל בוקר לפני הצילומים הייתי מקשיב למוזיקה כזאת שתסנכרן אותי להרגשה של הסרט. אני גם מאוד אוהב את המוזיקה העברית שהיא לא פשוטה, היא לפעמים מכבידה על הנשמה. אתה שומע שיר וישר חושב אם היה פיגוע. אבל ניסיתי למצוא בה את היופי שמשוחרר מההקשרים שיש למוזיקה הזאת ופיתחתי התמכרות מעט פבלובית אליה. כבר התרגלתי לשמוע אותה ולדמיין סצנות".