והרי החדשות: סרטי העיתונות הגדולים בכל הזמנים

כלבי השמירה של הדמוקרטיה, רודפי פרסום או פשוט קוץ ב... עיתונאים כונו בכל השמות הללו ועוד אך אפילו סופרמן בכבודו ובעצמו יעיד שמדובר בתחום מרתק והוא לא לבד. מעטים הם בעלי המקצוע ששבו את דמיונם של כה רבים כמו הכתב הרודף אחרי הסיפור הגדול למען האמת והצדק או התהילה והרייטינג.

אנו רואים עיתונאים וצורכים את עבודתם על בסיס יומי בעיתון, באינטרנט ובטלוויזיה כך שאין מפליא למצוא את דמותם על מסך הגדול.גם אם מעמד העיתונות המודפסת עומעם בעשור האחרון. לכבוד צאת הסרט המועמד לאוסקר, "ספוטלייט", העוסק בצוות התחקיר של "בוסטון גלוב" שחשף את טיוח הכנסייה בנושא ניצול מיני של ילדים על ידי כמרים, הכנו עבורכם כתבה על חמישה סרטי עיתונאים קלאסיים שאסור לפספס. בסיום הכתבה יש בונוס בדמות שני קטעים בלעדיים ומתורגמים מהסרט "ספוטלייט".

כל אנשי הנשיא

בעוד מרבית הכתבים, גם הבדיוניים שבהם, לא ניחנו בכוח העל של קלארק קנט, חוש עיתונאי מפותח ועבודה קשה בהחלט מפצים על כך. כזה הוא המקרה של בוב וודוורד וקרל ברנסטין במותחן של אלן ג'יי פקולה משנת 1976. הסרט בכיכובם של רוברט רדפורד ודסטין הופמן מתבסס על ספרם של וודוורד וברנסטין ומגולל את הסיפור מאחורי חשיפתה של פרשת ווטרגייט בשנות השבעים המוקדמות, שהובילה להתפטרותו של הנשיא ניקסון.

בהיותו מבוסס על מקרה אמיתי, מצטיין הסרט במיוחד בתיאור תהליך החקירה העיתונאי שלעיתים מייגע ומתסכל עד כדי כאב. צמד הכתבים ניגשים לסיפור מבלי להבין, לפחות בהתחלה, מה נפל בחלקם. ככל שרשת השחיתות נפרשת בפניהם כך הם נתקלים ביותר מכשולים. חומות של שתיקה, שקרים והפחדה ניצבות בינם לבין האמת אך וודוורד וברנסטין צולחים אותן בעקשנות תוך שהתקשורת סביבם מוקיעה אותם כשקרנים ואף כבוגדים. אל התסבוכת הזו מתווסף המקור המסתורי "גרון עמוק" שמבטיח להם שעלו על משהו גדול יותר משהם יכולים לתאר.

זהו מקרה קלאסי של דוד נגד גוליית, האיש הקטן שמצליח להפיל את המערכת המושחתת. זו דוגמה מאלפת לכוחה וחשיבותה של העיתונות החופשית בדמוקרטיה ואי אפשר שלא להריע לגיבורנו במאבקם. יחד עם זאת עולה גם מסקנה מטרידה מהסיפור- המערכת שכולנו חלק ממנה וסומכים עליה במידה זו או אחרת, פגומה, ומבלי לחקור לעומק קשה לדעת באמת עד כמה.

רשת שידור

המנהלת חסרת הלב, המטורף שמטיף לקהל אנשי העסקים המעוניינים רק בכסף ומעל הכל מדד הרייטינג. אלו הם המרכיבים של אחת הסאטירות הגדולות בקולנוע. "רשת שידור" אותו כתב פאדי צ'ייפסקי וביים סידני לומט בכיכובם של פיי דונווי ורוברט דובאל, אולי נוצר ב-1976 אך הוא חד כתער גם כיום.לאחר שנודע לו כי עומד להיות מפוטר ואחרי כמה משקאות, עולה האוורד בייל לשידור כרגיל ומכריז שיירה לעצמו בראש בתוכנית של שבוע הבא. בייל מקבל הזדמנות להתנצל על התנהגותו אך פוצח במקום בנאום שמכריז כי החיים הם בולשיט. המנהלים ממהרים להראות לו את הדלת החוצה אך דיאנה כריסטנסן רואה את הכוכב הגדול הבא שלה, נביא הזעם של העידן המודרני. היא משכנעת את המנהלים בחזונה וכך נולד "המופע של האוורד בייל". התכנית שוברת את כל שיאי הצפייה, איש לא מתלונן עוד על נאומיו המטורפים של בייל ודיאנה כריסטנסן באקסטזה וכבר מחפשת את הלהיט הבא. ככל שזה נוגע לה אין רגש או מצפון חזקים מספיק כדי לעמוד בדרך להשגת עוד כמה אחוזים ולהפוך את התחנה למספר אחת במדינה.

המסע בעולם הטלוויזיה של "רשת שידור" מטלטל בין צחוק, ביקורת ורגעי הארה, ובסופו מותיר גם כמה נקודות רציניות למחשבה. אז אתם רותחים מזעם ולא מוכנים לסבול עוד. כל הכבוד. מילים כאלו יביאו אתכם רחוק. כל עוד הם יביאו גם אחוזי רייטינג.

הקרנבל הגדול

אין דבר שצ'אק טייטום, כתב מהעיר הגדולה בגילומו של קירק דאגלס, רוצה יותר מלחזור לעיר. אבל אחרי שכבר שפוטר מכמה עיתונים חשובים בשל התנהגותו הוא נאלץ למצוא עבודה בעיתון קטן. תכניתו למצוא סקופ שיוציא אותו מהמצב במהרה אינה צולחת וכעבור שנה הוא נותר כשהיה. מזלו משתנה כשהוא נתקל בליאו מינוסה, שנלכד בקריסת מערה בהר. כשהוא פועל תחת המנטרה "חדשות רעות נמכרות הכי טוב" טייטום מחליט לנצל את המצב והופך את התאונה לסנסציה ארצית ואת העיירה הקטנה לקרנבל עליז ונוראי להצלת ליאו.

סרט זה של בילי ויילדר ("חמים טעים") משנת 1951 מרתק וקשה לצפייה כאחד. תאוות בצע, רדיפת הפרסום וסקרנותם החולנית של אנשים מוצגים כאן במלוא כיעורם. עדיין, למרות האכזריות והבטן המתהפכת, קשה להתנתק מ"הקרנבל הגדול" בדומה לאנשים שאינם יכולים להפסיק לצרוך את הידיעות אודות מצבו של ליאו הלכוד.

טייטום הוא העיתונאי מהסיוטים, אנוכי, יהיר, תחמן ואלים. האנשים אותם הוא מתמרן אינם טובים יותר. הוא אמנם לא ימציא את הסיפור אך בהחלט יגרום לו להתפתח לכיוון שהוא רוצה בו גם על חשבונם של אחרים, אחרי הכול צ'אק טייטום יודע מה מוכר.

האזרח קיין

הסרט, שנבחר חמש פעמים כסרט הטוב בכל הזמנים וזכה בפרס האוסקר לתסריט המקורי טוב ביותר השנת 1941, נעשה בהשראת סיפור חייו של מו"ל העיתונות האגדי ויליאם הרסט , שניסה בכל כוחו למנוע את הפצת הסרט ויצא במסע הכפשות אדיר ממדים נגדו.

"האזרח קיין", שביים הפיק, כתב, ואף כיכב בתפקיד הראשי אורסון וולס בגיל 26 בלבד, הוא כתבת תחקיר בדיונית המביאה את סיפור עלייתו ונפילתו של איל ההון האקסצנטרי צ'רלס פוסטר קיין. קיין שבבעלותו מספר עיתונים רץ לתפקיד פוליטי ולקח חלק במספר שערוריות, והיה אחד הדמויות הצבעוניות והאניגמטיות של דורו. עם מותו " נותרו שאלות רבות אך מעל כולן ניצבת "רוזבאד" מילתו האחרונה.

הכתב ג'רי תומפסון מקבל עליו את המשימה לברר מי או מה היא "רוזבאד" ומתחיל לתשאל אנשי מפתח מעברו של קיין. הם אינם יודעים מה פשר מילותיו האחרונות אך כל אחד מהם מספק עוד חתיכה בפאזל של חייו. ככל שנאספות החתיכות כך התמונה הופכת למורכבת יותר ומותירה את תומפסון עם השאלה מה אדם, שנדמה כי היה לו הכל בחייו, יכול עוד לרצות ברגעיו האחרונים?. התשובה מדגישה עד כמה דמותו הפומבית של אדם יכולה להיות שונה מהמציאות. התקשורת שעזרה ליצור את הדמות הזו וליוותה אותו כל חייו, מעולם לא הצליחה לתת לו את מה שרצה באמת. איש לא הצליח.

נערתו ששת

מהרגע הראשון הילדי ג'ונסון לא נועדה להיות דמות של עיתונאית. הבמאי האוורד הוקס הפך אותה לכזו, לאחר ששמע את המזכירה שלו קוראת את שורות התפקיד ואהב את הרעיון. כך הילדברנד "הילדי" ג'ונסון של המחזה והסרט "The Front Page" משנת 1931 הפך בעיבוד משנת 1940 בכיכובם של קרי גרנט ורוזלינד ראסל, להילדגרד.

שאר הסיפור נותר די דומה למקור, הילדי הכתבת המצליחה רוצה לפרוש מחיי העיתונות כדי לפתוח בחיים חדשים עם ארוסה. העניין לא מוצא חן בעיני עורך העיתון החלקלק וולטר ברנס, בעלה לשעבר, שמנסה לפתות אותה להישאר באמצעות כתיבת מאמר על אסיר שנידון למוות. הילדי נקרעת בין רצונה בחיי משפחה שקטים לבין מציאת הסקופ הגדול הבא תוך שעליה לשמור על ארוסה ברוס מצרות. משימה לא פשוטה בהתחשב בעובדה שהוא מוצא את עצמו שוב ושוב בתא המעצר באדיבותו של וולטר. כל המצב מקבל תפנית חדה כשהאסיר המדובר בורח מהכלא ואמא של ברוס קופצת לביקור.

"נערתו ששת" ללא ספק אינו ייצוג מהימן של מערכת עיתון. אבל הקצב המטורף הוא בדיוק מה שהופך את הקומדיה הזו למהנה כל כך. יחד עם זאת הסרט דווקא מדגיש פן אחד שקיים בתחום העיתונות - ההתמכרות. ההתמכרות למרדף אחרי הסיפור והריגוש שבחשיפת האמת קיימים אצל עיתונאים רבים, וכמו שהילדי מגלה אפשר לנסות לצאת החוצה אבל תמיד ימשכו אותך חזרה.

צפו בקטעים בלעדיים ומתורגמים מהסרט "ספוטלייט":