ראיון עם במאית הסרט בן זקן אפרת כורם

רובכם ודאי שמעתם על "בן זקן" בתור הסרט הראשון בו מככב זוכה "האח הגדול" אלירז שדה. שדה, שמגלם בסרט את שלומי בן זקן, אב חד הורי קשה יום המגדל את בתו בת ה-11 בבית אימו באשקלון, כלל לא היה הבחירה הראשונה של במאית הסרט אפרת כורם לתפקיד. "רציתי לעבוד עם נון-אקטורס וממש לא רציתי פנים מוכרות. שלומי הוא דמות שחסרה את המהות שלה בפני עצמה וחיפשתי מישהו שיכול להכיל את המהות הזו. אמא שלי מאוד המליצה לפגוש את אלירז כי היא אהבה אותו ב'אח הגדול' ואני דחיתי את זה שוב ושוב. עשיתי לו את העוול שלא רציתי לפגוש אותו בגלל הדימוי שלו. פחדתי מזה שהוא אלירז שדה ושהוא מככב במדורי הרכילות", מתוודה כורם.

אז מה גרם לך לבחור בו לתפקיד בסופו של דבר?

"במהלך הפגישה שלנו הוא אמר משהו שאף אחד לא אמר לי קודם לכן על הדמות של שלומי: 'אני חושב שהוא עושה אקט רוחני'. זו דמות מאוד חמקמקה ובמשפט אחד הוא הצליח לתפוס את המהות שלה. אחרי שנפגשתי איתו הבנתי שהוא אדם רחב רגשית מספיק כדי להכיל דמות כזו ולגלם אותה באהבה".

הדמות של שלומי היא מאוד פסיבית ושונה מהדימוי הטלוויזיוני של אלירז ובכלל מדימוי מסוים שיש לדמויות פריפריאליות בתקשורת ובחברה הישראלית.

"אנחנו רגילים להיות בסטריאוטיפ של הערס הצעיר ועניין אותי לעשות גבר שלא עונה לדימוי הזה. שלומי וליאון נראים כחלק אינטגרלי מהנוף האנושי של אשקלון, אבל כל אחד מהם שונה בדרכו. שלומי לא יודע להרביץ, הוא מאוד אוהב את הבת שלו גם אם הוא לא מצליח כאבא, הוא לא מצליח לעבוד אבל לא הולך לשחק שש-בש. בחיים אנחנו לא כולנו גיבורים שיודעים ללכת מכות ולהגיב בזמן. אנחנו רגילים לראות בסרטים גיבורים שעושים מהלך, אבל מה קורה כשאתה לא יכול ולא בנוי לזה? בשביל לעשות את השינוי הזה באלירז התחלתי לעבוד איתו מבחוץ ולא מבפנים. העבודה הפיסית על איך לשחק בלי לזוז, על דיבור בטון מסוים. זה מאוד השפיע פנימה על הנפש שלו וזה עבד".

[*]

(בתמונה - אפרת כורם. צילום: תמי לוריא)

הצפייה ב"בן זקן" היא הדבר הרחוק מיותר מתכנית ריאליטי אסקפיסטית. זה ריאליטי במשמעותה המקורית של המילה - הטחת המציאות הפריפריאלית הקשה לפרצופו של הצופה, מציאות שהקולנוע הישראלי בדרך כלל לא בוחר להציג אותה במרכז הבמה. שלומי הוא אדם פסיבי שאוהב בכל ליבו את בתו רוחי, אך לא מסוגל לספק לה מפלט ממציאות החיים בו משפחתו מצויה. הוא בעצמו גר בבית אימו, ויתר על ניהול מערכת יחסים משמעותית, מסתכסך עם אחיו החוזר בתשובה ולא מצליח להחזיק מעמד בעבודות דחק זמניות. המובלעת בה הוא גר באשקלון עוטפת אותו ולא מאפשרת לו או לבתו לפלס את דרכם החוצה ממנה. למה בחרת למקם את עלילת הסרט באשקלון?

"גדלתי ונולדתי במקום הזה באשקלון שאתה רואה בסרט. צילמתי בניינים סמוכים לבניין שאני גדלתי בו. תבנית הנוף הזו היא לא רק גיאוגרפית, היא גם נפשית. אתה נמצא במקום סגור שבנוי מחומרים מטים ליפול וזה משפיע על האופי של האנשים ועל תחושת התקיעות".

זהו סרטה הראשון באורך מלא של כורם, בוגרת מכללת ספיר, שסרט הגמר שלה, "ברחל בתך הקטנה", הגיע בשנת 2007 לפסטיבל קאן היוקרתי. כורם, שמשמשת ביום יום כמנהלת אמנותית פסטיבל קולנוע דרום ומלמדת קולנוע במכללת ספיר, בחרה לצלם את הסרט במצלמה סטטית, ללא תנועות מצלמה כשהדמויות יוצאות ונכנסות מהפריים בדומה לסרט "אור" של קרן ידעיה. האסתטיקה הזו מגובה בפסקול מינמילסטי, תאורה טבעית ושימוש בשחקנים לא מקצועיים בקולנוע שמזכיר רבות את סגנון הניאו-ריאליזם האיטלקי, שעסק בתיאור המציאות של המעמדות הנמוכים באיטליה.

את רואה בסרט כניאו-ריאליזם ישראלי?

"אפשר להאשים אותי בזה שאני מאוד אוהבת ניאו ריאליזם איטלקי. אני רואה את הסרט כסרט שנעשה עם המון אהבה לקולנוע ולמסורת שלו. נורא רציתי לעשות סרט שהוא בעל שכבות ולא ריאליסטי פר-אקסלנס, אלא גם בוחן את השאלות מיקום של האדם בעולם ושל מה זה להיות בצד של החברה והאם עוני הוא גם חופש. האסתטיקה ואופן ההפקה דל התקציב שלו זה חלק מהמהות של הסרט עצמו. זו מחמאה ענקית מבחינתי כשאומרים לו שהוא ניאו-ריאליסטי, כי קולנוע מבחינתי זה לא סיפור אלא גם נקודת מבט".

מה הניע אותך לבחור באסתטיקה הריאליסטית ובמצלמה הסטטית?

"היה לי חשוב לצלם בצורה כזו שהיא קולנוענית ולא אנתרופולוגית ולהביע את האסתטיקה כעמדה חברתית. אני חושבת שחיפשתי את העמדה שהיא שלי מול העולם הזה. אם אני מרגישה שהדמויות תקועות אז גם אני תקועה וכשיש תנועה של הדמויות גם המצלמה זזה קצת. היה לי חשוב לפרט את החללים בבית ולהראות שהוא יכול להיות מקלט וגם בית כלא. אני חושבת שהחלל מקבל מקום בכך שאני משאירה את המצלמה מספר שניות אחרי שההתרחשות נגמרת. התחברתי לרעיון הקבלי של חלל פנוי, שזה מקום בו מתהווים הדברים. מבחינת הקצב אם הייתי מביימת אותו כסרט קצבי הייתי חוטאת לקצב של הדמויות ושל החיים שלהם".

"בן זקן" הוקרן לראשונה בישראל בקיץ האחרון בפסטיבל ירושלים וזכה לביקורות חיוביות. החודש אף הוקרן הסרט בפסטיבל ברלין היוקרתי במסגרת "פורום", המוקדשת לסרטים אמנותיים בעלי שפה קולנועית ייחודית של קולנוענים מרחבי העולם. בסוף השבוע הנוכחי הוא יעלה לאקרנים בישראל ומעניין לראות האם הקהל הישראלי יתחבר לאסתטיקה המרוחקת ולקצב האיטי בהם בוחרת כורם להשתמש.

יש לך חשש שהאסתטיקה הקפדנית הזו תרחיק את הקהל הרחב מהסרט?

"הסרט הוא באמת חיה מוזרה מפני שהחומרים שלו כביכול יכלו להיות גם של סרט בורקס שפונה להמונים והאסתטיקה שלו היא לא. אני מאוד רוצה שיאהבו אותו ושהוא יזכה לתמיכה של הקהל, אבל לא מפחיד אותי שהוא לא פונה לקהל הרחב, כל דבר שקורה איתו עד כה הוא טוב מבחינתי. לא היו לי ציפיות שהוא יגיע לברלין ואני עדיין בשוק מהתמיכה של המבקרים" .

[*]

מבחינתך הסרט נושא מסר חברתי ופוליטי?

"כן. אתה יודע כמה ילדים כאלה יש? אנשים לא מודעים לעובדה שבאמת יש משפחות כאלה. זה פערים שהמדינה יוצרת. מאשקלון לבאר שבע יש רק בית קולנוע אחד, שלא לדבר על תיאטרון ופנאי, זה כאילו אלו אנשים שלא מגיע להם פנאי ותרבות. רק 'לכו, תעבדו, תאכלו ושבו בבית'. הסרט הוא גם פוליטי בזה שהאויב של המשפחה הזו הוא לא ביבי ולא הערבים אלא הם עצמם. זה אומר הרבה עלינו כישראלים. אנחנו צריכים קודם כל לבדוק את עצמנו ואת המשפחה שלנו עוד לפני הפוליטיקה שמסביב".

הסרט עוסק גם במקום שתופסת הדת בחברה ברגע שהייאוש משתלט דרך דמותו של ליאון, אחיו החוזר בתשובה של שלומי. מה לדעתך הסיבה למרכזיות שתופסת הדת באזורים פריפריאליים?

"לדעתי המון פעמים צעירים מהפריפריה פונים לדת כדי להיות ישראליים ולהוכיח את השייכות שלהם לפה. האנשים שחיים שם לא מרגישים שייכים, אז חלק מגלי חזרה בתשובה הם כדי להגיד 'אני שייך לפה'. זה משהו גדול יותר וחברתי יותר מהדת עצמה. אבל יחד עם זאת יש חלקים חיוביים בדת. מה שאני אוהבת ביהדות זו העובדה שהיא דת שלא נותנת תשובות שלא נמצאות באדם עצמו. זה לא דת של חמלה ושל נחת, אלא דת של עבודה ופשפוש עצמי. יש סצינה בסרט בה הרב שואל את תלמידיו 'האם נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא?' ומשיב כי 'נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, אך עכשיו משנברא, יפשפש במעשיו'. הסרט הזה הוא הפשפוש שלי במעשיי ובעולם שסביבי. זה הנושא של הסרט מבחינתי - זה סרט על אמונה, דינמיקה אנושית של למצוא את המקום שלך בעולם, את התשובות לשאלות מי שומר עליי ואיך אני שובר את הקיר שחוסם אותי?".

יצאתי מהסרט בהרגשה שהוא לא מאפשר תקווה או מוצא לגיבוריו. האפשרות היחידה שלהם לעתיד טוב יותר היא לצאת מהפריפריה.

"כולם חושבים שזה סרט בלי תקווה, אבל אני לא יכולה להגיד את זה כי גם אם שלומי ורוחי מצליחים לצאת מהבית וללכת למקום אחר, הם עדיין הולכים ביחד. הסיכוי של רוחי הוא בזכות האהבה של אביה. כדי להפוך לדמות שעושה משהו שלומי צריך לעשות אקט שהוא אכזרי, אבל לדעתי דווקא בהיפרדות מהבת שלו, הוא הופך להיות אבא. גם עצם זה שעשיתי את הסרט מבחינתי זו תקווה. אבל אתה יודע מה? אני מקווה שהסרט הבא שלי יצליח להיות עם יותר תקווה".

היום (26.2) תתקיים הקרנה חגיגית של הסרט בנוכחות אפרת כורם ואלירז שדה בסינמה סיטי גלילות. ביום שני (2.3) תתקיים הקרנה נוספת בנוכחות השחקנים והבמאית בקריון