אני במאי שרץ למרחקים: ראיון עם ערן ריקליס

"אני לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לרוץ למרחקים. מצד שני זה גם לראות אנשים שרצים ביחד איתך ולדעת כיצד להיות ספרינטר, להביא אנרגיה לכל הסובב אותך. זה חלק מצומצם מתוך המהות של הבמאי". אומר לנו ערן ריקליס, מיוצריו המשפיעים והגדולים של הקולנוע הישראלי. לפני 30 שנה, בהיותו במאי פרסומות המתכונן ליצור את סרט הקאלט "גמר גביע", התיישב לו ריקליס וקרא סיפור בשם "החוליה" של הסופרת המנוחה שלומית הראבן. הספר מורכב משלושה סיפורים קצרים אשר מסקרים את תפקידו ופועלו של המוסד, אך היה זה סיפור אחד אשר נגע בריקליס, סיפור אודות שתי נשים המסתתרות בבית בפריז. האחת, סוכנת מוסד שנשלחה להשגיח על השנייה, משתפת פעולה לבנונית שעוברת ניתוח שינוי פנים לשמירה על זהותה. הסיפור הפך לסרט "מסתור" שעלה לאחרונה על המסכים.

30 שנה עברו בזמן שעצי לימון פרחו, ערבים רקדו וממונים על משאבי אנוש נשלחו, נתקל ריקליס שוב בספר הזה. זה היה כשהבמאי הלך וחקר בספרייה, כפי שלטענתו הוא אוהב לעשות. "ספרות זה דבר שאני מאוד אוהב", אומר ריקליס. "מעבר לכך שזה מסקרן ומהנה, זה פותח לך את הראש. לא בהכרח כי אני עומד לקנות את הזכויות לספר ולעבד אותו לסרט, אלא פשוט כי זה נותן לי את האפשרות לדמיין ומוביל אותו לכיוונים שונים לגבי יצירה. לפתע נתקלתי ב'החוליה' שוב פעם. פתחתי את הספר וישר חזרה בי האהבה".

[*]

(ערן ריקליס. קרדיט: איתן ריקליס)

מדוע החלטת לחזור אל הספר ולהפוך אותו לסרט?

"מצד אחד, מדובר בסיפור אינטימי כמו שאני אוהב לעסוק. סיפור שמטפל בדמויות הקשורות למצב הרגיש שיש לנו במזרח התיכון. מצד שני, ישנו ההיבט הרחב יותר שהוא ההשפעה של הסיפור הזה על מגוון רחב מאוד של אנשים. כשאתה מתלהב מסרט, אתה לא יודע במשך כמה זמן תישאר ההתלהבות הזאת. בבסיס העניין זו הבטן מדברת. אתה צריך סיפור שבוער לך בבטן ובלב, סיפור שאתה מרגיש שאתה חייב להביא אותו לקהל הרחב, הישראלי והעולמי, ואז אתה פשוט הולך על זה".

ריקליס נהפך עם השנים לאחד הבמאים העסוקים ביותר בארץ עם קריירה של 12 סרטים המתווספים לקריירה טלוויזיונית של 5 סדרות טלוויזיה ועבודה כמפיק קולנוע וטלוויזיה. אבל למרבה ההפתעה, דווקא יש לו זמן פנוי. "האמת היא יש לי המון זמן", ריקליס צוחק. "נדמה לכולם שאני עסוק, אבל למשל אני יוצא לפסטיבל במשך יומיים ואחריהם יש לי שבוע שלם של מנוחה".

מה אתה עושה עם הזמן הפנוי כשאתה לא מביים?

"אני מאוד אוהב לשמוע מוזיקה, זו האהבה הגדולה שלי מלבד קולנוע, במיוחד ג'אז וז'אנרים קלאסיים. בזמן הפנוי שלי אני גם אוהב לראות הרבה סרטים, אף פעם לא יצאתי מסרט באמצע. גם אם הסרט נראה גרוע, אולי פתאום בדקה ה-80 הסרט הזה מפתיע אותי וגם אם הסרט באמת גרוע, אז אני לומד מה לא לעשות. כמובן שהדבר החשוב לי ביותר זה להקדיש תשומת לב למשפחה. אני אוהב את המשפחה שלי וחשוב לי מאוד לבלות איתם. הדבר היחיד שאני לא אוהב לעשות זה לא לעשות כלום (צוחק)". ריקליס עבר לא מעט בדרך להיות במאי ומפיק שנמצא בעיסוק כמעט ומתמיד. הוא נולד בירושלים בשנת 1954. "הבנתי על עצמי מילדות שאני רוצה לספר סיפורים ונורא רציתי להיות אמן. קולנוע זה תחום שמיישם בתוכו את כל סוגי האמנות, בין אם זה ציור או מוזיקה, לכן זו הייתה עבורי הדרך הטובה ביותר לספר סיפורים", הוא מספר. לפני שמצא את ייעודו כבמאי, למד ריקליס באוניברסיטת תל אביב ויצר בשנת 1977 את הסרט הקצר "בלוז להאזנה קלה'".

אם כי ריקליס לא ידע בדיוק מה יעשה, הוא המשיך ליצור קולנוע וגם תפקד כעוזר במאי בסרט קטן ונשכח בשם "גבעת חלפון אינה עונה". "זה היה ב-1977 שהרגשתי פתאום שאני צריך ללמוד בימוי. אז יריתי הכי גבוה שיכולתי, הבית ספר הלאומי לקולנוע בלונדון שנחשב לבית ספר הכי טוב באירופה בזמן הזה וגם כיום האמת." כאשר חזר ארצה, פנה ריקליס למחלקת הבימוי במשרה מלאה. "יש הרבה במאים שרוצים לעשות סרט פעם ב-8 שנים", אומר ריקליס. "אני מכבד ומבין את זה לגמרי, אבל זו לא הייתה הגישה שלי. אני דחפתי את עצמי לעשייה מתמדת. דחפתי את עצמי כבמאי וכפרפורמר שדורש מאנשים ללכת אחריו. הייתי צריך יכולת מנהיגות כדי לגרום לאנשים לתת בי אמון". בחזרתו ארצה, השלים ריקליס את סרט הגמר שלו שנהפך לפיצ'ר הראשון שלו – "ביום בהיר רואים את דמשק".

במהלך שנות השמונים, המשיך ריקליס להיות במאי, בעיקר של פרסומות עבור הערוץ הראשון. לפי דבריו, בין השנים 1983-1987 ריקליס יצר קרוב ל-200 פרסומות. "הרגשתי כמו מתמחה במקום לחוץ וקפיטליסטי מאוד. אולי זו לא הייתה העבודה האמנותית ביותר בעולם אבל זו עבודה שלימדה אותי כיצד לעבוד עם צוות תחת לחץ וכיצד ליצור משהו שילהיב גם את הקהל הרחב", הוא מספר. "בשנות ה-90, אמרתי לעצמי שאני צריך לזכור מי אני. לא למדתי קולנוע כדי לעשות פרסומות במשך שארית חיי, אני במאי סרטים. ואז עשיתי את 'גמר גביע' ב-91 ואת 'זוהר' ב-93".

בהמשך נפתח גם ערוץ 2 אשר בו עשה ריקליס סדרות טלוויזיה כמו "המשאית" ו"סיבת המוות רצח". בין השאר גם הפיק בהמשך את "שלוש אימהות" של אשתו, דינה צבי-ריקליס. אבל זו הייתה שנת 2004 ששינתה את דרכו של ריקליס בעשיית סרטים. השנה שבה יצא סרטו המוכר, ולדעת רבים הטוב ביותר שלו – "הכלה הסורית". "הרחבתי בהרבה את קהל המשקיעים שלי כשעשיתי את 'הכלה הסורית'. הבנתי שברגע שיש לך סיפור טוב, זה לא משנה מהיכן אתה. ההפך, אנשים בגרמניה ובצרפת רוצים לשמוע סיפורים טובים מישראל. זה פתח לי דלת לעולם שלם, מחוץ לגבולות ארץ ישראל".

[*]

עד כמה זה שונה לעבוד בהפקות בינלאומיות?

"זה כיף לעבוד עם מגוון שלם של תרבויות, זה משהו שבדרך כלשהי גורם לעבודה להיות נעימה ומגוונת. יש משהו באנשי קולנוע שפשוט מתחבר, כמו קליק קטן שאתה מרגיש ישירות. לא משנה מהיכן אתה, מה הדעות הפוליטיות שלך, ברגע שאתה גם כן עזבת את כל החיים, שברת מוסכמות והחלטת לתת את חייך עבור קולנוע - אתה אחד משלנו".

אבל ריקליס ממש לא הלך לישון אחרי יציאתו של "מסתור". רק מספר שבועות באקרנים וכבר ריקליס עובד על סרט בעל הפקה עוד יותר גדולה, "עכביש ברשת" בכיכובם של בן קינגסלי, איתי טיראן ומוניקה בלוצ'י. הסרט מספר על איש מוסד מזדקן אשר רוצה לסיים את הקריירה שלו כגיבור שלא יישכח. לצערו, קשיי הגיל מערימים עליו. אליו מצרפים המוסד סוכן צעיר ורענן למשימה באירופה בה הם צריכים לחקור אישה מסתורית. "מאוד הזדהיתי עם העלילה ועם הגיבור הראשי", מספר ריקליס על התסריט של עמנואל נקש ("כידון") וגדעון מרון ("פלייאוף", גם בבימוי של ריקליס). "זה סרט מאוד אנושי הנוגע באנשים אשר מרגישים מחויבות להשאיר חותם, להיות רלוונטיים גם בסוף הקריירה שלהם. כמובן שזו גם התרגשות גדולה, זה סיפור שונה במקצת משאר הסרטים שלי וגם לעבוד עם צוות שחקנים מצוין זה כיף גדול".

כיצד אתה ניגש לעבודת הבימוי?

"יש אמירה שאני מכיר- 'במאי עושה סרט אחד במשך כל חייו ורק משנה את הסיפור'. אני לא מרגיש שאני עושה את אותו הסרט, אבל בכל סרט אני מנסה לשמור על האישיות שלי. כך שבכל סרטיי יש רגעים שונים מאוד זה מזה, אך יש גם חוט מקשר כי זה אני יוצר אותם. אני לא אשן כל הלילה, ארוץ למרחקים עוד ועוד עד שאוציא את הסרט הטוב ביותר. בכל סרט אני שואל את עצמי שאלות ומודע למה שאני טוב בו ולמה שאני פחות. אני יודע שאני טוב בעבודה עם שחקנים".

איך אתה בוחר את השחקנים שמתאימים לתפקיד?

"אני משקיע זמן בליהוק עצמו, ובדרך כלל יוצא מנקודת הנחה שאם ליהקתי נכון, אז מדובר בשחקן טוב ואני צריך לסמוך עליו. אני כן מנסה תמיד לשמור על מידת הפוקוס של השחקן. קל מאוד לשחקן ללכת למקומות אחרים, להתעייף מהדמות ולצאת מקווי המתאר שלה. במידה מסוימת, במאי הוא כמו מנצח בתזמורת. במאי מנצח על המרכיבים ביכולותיו של השחקן על מנת להוציא ממנו את ההופעה הטובה ביותר.

אם היית צריך להגיד דבר אחד לגולשי האתר, מה הוא היה?

"זה ראיון לאתר 'סרט', אז אני יוצא מנקודת הנחה שכל מי שקורא את הריאיון הזה הינו חובב סרטים. אז המסר שלי הוא לכו לראות סרטים בקולנוע. אני יודע שהיום אנשים רואים סרטים באייפון או מקסימום בטלוויזיה, אבל יש משהו בחוויה של לראות סרט על מסך הקולנוע שהיא חוויה אסקפיסטית. חוויה שמנתקת את החושים, חוויה ששולחת אותך לעולם אחר. ובמקרה, ברמיזה קטנה ותמימה, כשתגיעו לבית הקולנוע מסתתר לו בין הרשימה גם סרט קטן בשם 'מסתור'".