קאן, היום ה-5: כיתת אמן עם כריסטופר נולאן

זה כבר היום החמישי שלי בפסטיבל והמרוץ הבלתי נגמר מתחיל לתת את אותותיו. קאן הוא הפסטיבל העמוס ביותר בעולם מבחינת כמות העיתונאים שמגיעה אליו ויש כאן מלחמת הישרדות של ממש על מקום בתור, על השגת ראיון ועל ניסיון בכללי להספיק כמה שיותר. התחלתי את היום בצפייה במסגרת "מבט מסוים" בסרטו המרגש של הבמאי הבלגי הצעיר לוקאז דונט, ״נערה״. הסרט מספר את סיפורו של בחור טרנסג׳נדר שמתקבל לאקדמיה יוקרתית לריקוד בבלגיה ונאלץ להילחם על מקומו, כשבמקביל הוא מתכונן לניתוח לשינוי מין שהוא אמור לעבור. סרט רגיש שמציג את עולם הריקוד כמשל לאכזריות וחוסר סובלנות (מישהו אמר ״ברבור שחור״?). מעניין שרק לאחרונה צפיתי בסרט ישראלי חדש שעוסק בנושא -״הנשף״ - ונושא הטרנסג׳נדריות הופך לשיח מרכזי וחשוב בהתייחסות התרבות לנושא של מגדר. הקהל מחא כפיים בטירוף והבמאי הצעיר התרגש עד עמקי נשמתו.

[*]

(הקרנת הסרט "נערה" במסגרת "מבט מסוים")

בלי דקה לנשום זינקתי לחוף "מג׳סטיק" כדי לראיין את הבמאי כריסטוף הונורה, שמציג בתחרות הראשית את ״מלאך מצטער״, עוד סרט שלו שעוסק בקוויריות ובקיום האנושי. הפעם הוא בחר לחזור לימי נעוריו והעלילה מתרחשת ב-1993, ימי השתוללות האיידס. הרוח מנשבת והונורה משיב לכל השאלות. הראיון יתפרסם בהמשך.

[*]

(רון פוגל מראיין את כריסטוף הונורה, במאי "מלאך מצטער")

מהטיילת הישר לתור לכיתת האמן של כריסטופר נולאן - אחד הבמאים הגדולים של ימינו ("דנקרק" היה סרט השנה שלי ל-2017). נולאן הגיע לקאן כדי להציג מחר את העותק המשוחזר של "2001 אודיסיאה בחלל", יצירת המופת של סטנלי קובריק שחוגגת חמישה עשורים. הגעתי לתור בקומה הרביעית של בניין הפסטיבל "הפלייס" שעתיים לפני תחילת הראיון והמתנתי בסבלנות בחום נוראי ובצפיפות שמזכירה מסיבות לילות ב"אומן 17" בימיו הטובים בירושלים. לפעמים נדמה שלמארגני הפסטיבל פשוט לא אכפת מאנשי התקשורת והם אדישים לגמרי. כל שנה כיתות האמן מפוצצות. נולאן מספר על ילדותו ועל קריירה שאפשרה לו להביע את עצמו. הוא מספר שהתשוקה לעשות סרטים הכתה בו אחרי שצפה בין היתר ב"אודיסיאה בחלל". הוא מדבר על היכולת להיות ספקטקולרי ואינטימי במקביל ומזמין את כולם להגיע להקרנה החגיגית. נולאן הוא ללא ספק אחד האנשים האינטליגנטיים בתעשיית הקולנוע וכיתת האמן אתו רק חיזקה את דעתי זו ואת הערצתי אליו.

[*]

(כריסטופר נולאן בפסטיבל קאן, צילום: רויטרס)

זינוק לביתן התאילנדי ושם אני מראיין את הבמאים ששיתפו פעולה בפרויקט המדהים ״10 שנים בתאילנד״, פרויקט אסיאתי שלוקח במאים ידועים מאסיה ומבקש מהם להכין סרט קצר על כיצד הם מדמיינים את מדינתם בעוד עשר שנים. בין הבמאים אפיצ'טפונג וריסטקול זוכה פסטיבל קאן ("הדוד בונמי") ואגדת הקולנוע ויסיט ססנטיינג, שביים בעברו בין היתר את ״דמעות הנמר שחור״, לדעתי הסרט התאילנדי היחיד שהוצג עד כה מסחרית בישראל.

בסרט ארבעה סיפורים, כל אחד מוזר ומעורר מחשבה ממשנהו. הבמאים, שמאוד מוטרדים מהשלטון הדיקטטורי שכיום מחזיק את תאילנד מאוד קצר, מציגים בפני הצופה עולם דיסטופי שבו בין היתר חתולים צדים אנשים ואישה מבוגרת אחת שולטת באומה שלמה באמצעות הטלפון החכם שלה. לאחרונה הושלם״10 שנים״ יפן בהדרכתו של המאסטר הירוקאזו קורה אדה ("המשאלה").

[*]

(רון פוגל מראיין את במאי הסרט התאילנדי "עשר שנים בתאילנד")

בקאן אין מנוחה ליגע וידידי ריקרדו מיד לקח אותי למסיבה של הביתן הברזילאי. ערב יורד על קאן ועל השטיח האדום מצטלמות עשרות נשים יוצרות בתעשיית הקולנוע כחלק מתנועת ה״מי טו״. השנה בולטת הנוכחות הנשים גם בחבר השופטים של התחרות הראשית שכוללת בין היתר את קירסטן סטוארט וליאה סיידו, מעבר להוד מעלתה יו"ר השופטים קייט בלאנשט.

אנו ממשיכים ללב העניינים למסיבה של הביתן התאילנדי במלון "קרלטון" המפואר. אם עובדים נכון, אפשר לחיות בקאן רק על האוכל מהמסיבות. תשע בערב והמסיבה בחוף מספר 45 רק מתחילה. הפעם אלו הטייוונים שנורא משתדלים לקדם את התעשייה שלהם. עוד מעט חצות. בחוף מקרינים את "שתיקת הכבשים". נגמר עוד יום גדוש בקאן. מחר אפילו מסיבה ישראלית שתשתלב בזכייה של נטע באירוויזיון. לילה טוב מקאן.

למתחם הפסטיבל באתר: לחצו כאן