אין מקום אחר: הסרטים שמתרחשים במקום אחד

משחקי בילוש (1972)

ישנו ביטוי בתעשיית הקולנוע האומר: שאתה טוב רק כפי הסרט האחרון שלך, לפיכך הבמאי ג'וזף ל. מנקייביץ' ("הכול אודות חווה") היה בוודאי כישרון יוצא מן הכלל. הסרט, כמו המחזה שהוא מבוסס עליו מאת אנתוני שפר אשר כתב גם את התסריט, מתרכז בדו-קרב האינטלקטואלי בין סופר מזדקן (לורנס אוליבייה) והמאהב הצעיר של אשתו (מייקל קיין) המתרחש כולו באחוזת הישיש היהיר. הסנוב הזקן האנגלי הכה בטוח בעצמו מציב ליריבו הלא מוכן חידה אחר חידה, אך אט אט הבחור מתגלה גם הוא כטיפוס ערמומי וחד לא פחות.

המתח גובר ככל שהגבול בין תעלול בלתי מזיק לנקמת אמת נהיה מטושטש יותר ויותר עד שנשאלת השאלה - מיהו למעשה הטורף ומיהו הטרף? אין ספק שזהו הדיאלוג הבריטי הטיפוסי והאדיש למדי מבית שפר המהווה את ההיבט הכי מעוות בסיטואציה בה כרוכות הדמויות. את זה מנצל מנקייביץ' עם עבודתו מאחורי המצלמה במסגרתה הוא מוסיף הומור וחיים למה שיכל להיות סתם עוד מחזה מצולם באופן סטטי.

התקרית (1967)

משונה לחשוב שיצירה קודרת ויעילה שכזו עם צוות שחקנים מדרגה ראשונה כגון - מרטין שין, תלמה ריטר, רובי די, אד מקמן ועוד הרבה אחרים - שזכתה לכינוי "המערבון העירוני" ממבקר הקולנוע המוערך רוג'ר איברט, הצליחה להיעלם כמעט לגמרי מעין הציבור ולשוב כסרט פולחן רק כדי להישכח בשנית. העלילה מגוללת התעללות בת כמה שעות אותה חווים נוסעים בקרון רכבת תחתית מצד שני פושעי רחוב.

תחילה אנו עוקבים מספר דקות אחר כל דמות בהן מועבר לנו בקצרה מידע פשטני על הרקע, האופי ואופן החשיבה שלה. טיפול זה ניתן גם לנבלים שלנו שעם הזמן מצטיירים לנו כאנטי-גיבורים. הקורבנות, בדומה לתוקפים, ניחנים בכיעור פנימי עשיר. הם מתיימרים להיות אנשי עקרונות, אך כשניתנת להם ההזדמנות עם תקרית מחרידה זו לעזור לזולת, איש אינו עושה דבר. כל אחד מחכה בתורו לרגע שהסיוט שלו ייגמר. האווירה הקלסטרופובית וחוסר האונים באוויר אולי משאירים טעם רע מדי בפה הצופה, אך גם חומר למחשבה על המצב האנושי.

קי לארגו (1948)

לאחר מלחמת העולם השנייה חייל (המפרי בוגרט) מגיע למלון קטן באי קי לארגו כדי להיפגש עם קרוביו של חבר שנפל בקרב. עם הגעתו מזג האוויר נהיה סוער והוא נאלץ לשהות במקום עליו גנגסטר שפל בדימוס (אדוארד ג'י רובינסון) וכנופייתו השתלטו. בניגוד לשיתופי הפעולה הקודמים ביניהם ("קיד גלהאד"), כאן רובינסון הוא הנבל שכולו רוע טהור ואילו בוגרט הגיבור המפוקפק, שינוי מבורך שאפשר לרובינסון לתת את אחת ההופעות המרשימות ביותר בקריירה שלו.

למרות הופעתו המרשימה של הנ"ל, התסבוכת האישית של דמות בוגרט היא הנושא העיקרי אותו הנסיבות מביאות לנקודת רתיחה עם שיא הסרט. הוא מגלם אדם מלא חרטה על האנשים שהשאיר מאוחר, אלו שנפלו במקומו, והישגיו המרשימים נראים כלא חשובים ברגע שעוצרים ומביטים בתמונה המלאה. הוא היה תקוע בנקודה מסוימת כבר בראשו, אך כעת מולו ניצב מחסום פיזי, "מלחמה" נוספת. בעזרת לקיחת אלמנטים נואריים ומלודרמטיים, אם כי טיפה תיאטרליים, הבמאי ג'ון יוסטון ("הנץ ממלטה") יצר מעין זירת אגרוף "נוסח קיד גלהאד" בה הולכים ראש בראש שתי פילוסופיות שונות - הפציפיזם הרחום וברוטליות מהסוג הכי בוטה שיש.

ואז נעלמו כולם (1945)

מבוסס על ספר בעל שם זהה מאת אגתה כריסטי בו, בניגוד לשאר סיפוריה, לא קיימת דמות מרכזית כמו גברת מארפל ופוארו הבלש הצרפתי שאמורים לתפוס את האחראי על העוול, להציל את הקורבנות ולספק לנבל את העונש היאה לו. הפעם כל הדמויות שלנו נמצאות ברשות עצמן, מבלי שאיש יוכל לעזור להן. עשר הדמויות התמימות שלנו מגיעות לאי מבודד ומגלות לתדהמתן שהמארח שלהן נעדר ואחד אחרי השני הם מתחילים להירצח באכזריות.

העלילה, כמובן, הפכה לבסיס המקובל כשמדובר בתעלומות מסוג זה - האי הבודד, האחוזה הגדולה, יש לנו יוצא צבא, משרת קר, דוקטור, שופט ואפילו בלש. הפרנויה מתגברת ככל שגופות נוספות לערימה וההבנה שהגיבורים נפלו לפח ממנו אין יציאה מתחילה לחלחל לצופה. התסריטאי דאדלי ניקולס עשה עבודה יותר מטובה עם עיבוד הסיפור וכמובן הבמאי הצרפתי רנה קלייר, שבעיקר התמחה בסאטירות חברתיות, הזניח מעט את טבעו הקומי בשביל הפקה זו.

סירת הצלה (1944)

הראשון מבין סרטי היצ'קוק להיות מצולם במיקום מוגבל. האחרים הם כמובן – "חבל", "אליבי", ו"חלון אחורי" - אלו יותר מוכרים בקרב הציבור, אך גם פחות מוגבלים מבחינת המרחב שהותר להם. הסרט צולם כולו בסירת הצלה קטנה בלי שום צילומים מחוץ לה. נוסף לכך המחסור בפסקול מוזיקלי והאתגר בלהתגבר על קושי שהציב לעצמו, היה משהו שהיצ'קוק הפיק ממנו הנאה רבה. העלילה מתרכזת בקבוצה קטנה של ניצולים שספינתם טבעה עקב מתקפה מצד הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה והדילמה שבה הם נתקלים כשנודע להם כי אחד מהם הוא למעשה הנאצי שאחראי לאסון.

הדינמיקה המטלטלת בין הדמויות השונות באה לידי ביטוי מבחינת מעמד, שייכות פוליטית, מוצא, גזע והאופן בו מאפיינים אלו משחקים חלק בפתרון מצבם הנוכחי. אווירה מלנכולית בעיקר מלווה את הסרט עם טרגדיה אחר טרגדיה המצמצמת את מספר השורדים, אך עדיין אופטימיות ניכרת מאפיינת את סירת ההצלה הרעועה ששטה לה לאי שם. הסירה מקבילה לגזע האנושי בעצמו, כאשר אחדות בפני הלא נודע המאיים זהו המסר שהיצ'קוק קיווה להעביר.