פסטיבל י-ם סקירות: יומני אוסלו, טובת הילד, הצלילה ועוד

אמש (ראשון) ננעל פסטיבל ירושלים לסרטים, שהיה השנה מוצלח במיוחד. סרטי הפסטיבל נשאו לעתים קרובות אופי חברתי ופוליטי מובהק, אבל גם אופי אנושי ורגשי עמוק. הנה כמה סקירות והמלצות על סרטים שאהבנו, חלקם יציג בקולנועים בארץ.

יומני אוסלו

מבקר: רפאל תמנה

"יומני אוסלו" של מור לושי ודניאל סיון הוא סרט תיעודי על הסכם אוסלו שמספק שליחות גדולה עבור החברה הישראלית. לא אכתוב עליו הרבה ואגיד בעיקר שרצוי ואולי אף חיוני לצפות בו – גם אלה שהמילה אוסלו מצלצלת בצלצול נתעב באזניהם, וגם בשוחריו של התהליך ושל ההסכם.

הסרט, כמו שאומרת בו חנן עשראווי, הוא סרט על כוונות הומניות ולא על כוונות פוליטיות. הוא מתאר לא רק את ההיבטים הפוליטיים, המדיניים והצבאיים של התהליך ואת מה שקרה בעקבותיו, אלא גם את האנשים שהיו המנהיגים היהודים והערבים שהחליטו לנסות לעשות משהו אחר, ונגד כל הסיכויים. אנשים שהיו נראים לנו אולי כדרקוניים לחלוטין או כלא יותר משועלים פוליטיים, מתגלים בסרט הזה כבני אדם, שאנושיות בלבם ורצון, גם אם מהוסס, לנאור, לאור ולטוב. וזה כל כך חשוב, וכל כך מרגש.

הסרט מסתיים באות של תקווה גדולה מהראיון האחרון שהעניק שמעון פרס לפני מותו. "כשאתה שוחה את הכנרת ומתעייף באמצע", הוא אומר, "אתה לא שוחה אחורה. אתה ממשיך לשחות עד שאתה מגיע לחוף... האם שלום הוא אפשרי? מה זאת אומרת, ודאי שהוא אפשרי".

טובת הילד

מבקרת: מעיין הררי

הסרט מבוסס על רומן בעל אותו שם מאת איאן מקיואן, אשר גם כתב את התסריט. זה סיפור על פיונה, שופטת מצליחה ומסורה לעבודתה (אמה תומפסון), שמזניחה את חייה האישיים, מה שמוביל בהמשך למשבר נישואין עם בעלה (סטנלי טוצ'י) שמציב בפניה אולטימטום שמשנה את יחסיהם. הדבר מערער את עולמה ומביא אותה למסע מרגש ומלא תובנות, שגורם לה למצוא עניין מחודש בחייה.

יום אחד היא פוגשת באדם, בחור צעיר ולא שגרתי אותו היא מייצגת במשפט גורלי שיקבע את המשך חייו. המפגש ביניהם מוציא את שניהם למסע של חיפוש עצמי אשר דן בשאלות של מוסר, בחירה חופשית, וכמה רחוק מוכן אדם ללכת עם האמת שלו, גם במחיר של סכנה לחייו.

זהו סרט בעל סגנון מאופק, שבאמצעות סיפור על מפגש לא שגרתי בין שני אנשים מעולמות ותפיסות חיים שונות המצליחים למצוא את המשותף ביניהם, שולח את הצופים למסע של שאלות והתבוננות בחייהם. למרות האווירה המכבידה לעתים, תוכלו למצוא בו גם כמה רגעים משעשעים ומפתיעים אשר מרעננים את העלילה - בעיקר בזכות השחקן הצעיר פיון וייטהד ("דנקרק"), אשר מביא נוכחות כובשת למסך בדמותו המורכבת של אדם, באופן מסעיר ומרגש.

הצלילה

מבקר: רפאל תמנה סרטו של הבמאי הצעיר יונה רוזנקיאר, בוגר אוניברסיטת תל אביב, אשר חלק יחד עם הסרט "פרה אדומה" את פרס הסרט הטוב בתחרות הישראלית העלילתית. זוהי הפקה משפחתית ולא קונבנציונלית, כשבתפקידים הראשיים משחקים אחיו של הבמאי, יואל ומיכה, לצד הבמאי עצמו. גם הקיבוץ יחיעם בו גדל, מיקום בעל מטען רגשי כבד עבור הדמויות, הוא דמות בפני עצמה.

הימים הם ימי מלחמת לבנון השנייה, ובין הפצצה אחת לאחרת וכניסתו הצפויה של האח הצעיר אבישי ללחימה בלבנון, ישנה תחושת סכנה שמרחפת באוויר. במרכז העלילה עומד יואב, רב סרן לשעבר אשר הושעה מתפקידו ועבר לתל אביב. הוא מגיע לביקור בקיבוץ לאחר זמן רב עקב מות אביו. המפגש הטעון של יואב עם משפחתו ובייחוד עם אחיו הצעיר על רקע המתיחות בצפון, מציף שדים מן העבר וההווה אצל שלושת האחים. יחד עם זאת מוטלת עליו משימת צלילה מורכבת במערה בקרקעית הים, שהיא בקשתו האחרונה של אביו לפני מותו.

רוזנקיאר מגלם ברגישות רבה את תפקידו של יואב, שנושא בתוכו מטענים רגשיים כבדים משירותו כלוחם בצה"ל. זהו סרט נועז ויצירתי המכיל כמה סצנות קשות לצפייה, ושדרך בימוי רגיש, ויזואליות מרשימה ומשחק מרגש של שלושת האחים ובראשם רוזנקיאר, בוחן בתבונה את הפצע הכואב והמדמם של הפוסט-טראומה בחברה הישראלית, והשפעותיה ההרסניות של הלחימה על חיי הלוחמים והקרובים להם.

להישען על פיט

מבקר: דין קליין

סרטו החדש של הבמאי הבריטי אנדרו היי ("45 שנים") מצליח להימלט מרוב הקלישאות שתיאור פשטני של הסרט עלול לתת את הרושם שהוא נופל לתוכן. הוא מספר את סיפורו של צ'רלי, מתבגר בן 16 שחי עם אביו בשכונת עוני בפורטלנד. ברגע שנדמה לנו שאולי ישנה התעללות במערכת היחסים בין האב לבנו, מתבהר שבעצם מתקיים רוך מורכב ביניהם, המייצג יחסים אופייניים בין הורים (שלאו דווקא עומדים בציפיות ההורות הקלאסיות) לבין ילדיהם; כאשר ילדים אוהבים את הוריהם, אך רגישים מספיק כדי גם בכדי לראות את חולשותיהם האנושיות.

היי הוא מומחה ביצירת אינטימיות של התא המשפחתי, וההפתעה שלי לנוכח היחסים בין צ'רלי לאביו ואפיון דמויותיהם חשפו אותי כבעליה של תפיסה קלישאתית, שהושפעה מרבבות הסרטים שהיה נדמה לי שהסרט הזה מזכיר. כאשר צ'רלי מתחיל לעבוד במרוצי סוסים ומטפל בעיקר בסוס בשם "להישען על פיט", שכולם מצד אחד מזלזלים בו ומצד שני מתישים אותו במרוצים, סימום לא חוקי והתעללות, נדלקת עוד נורת אזהרה מקלישאת הסרט על "הנער וסוסו" שראינו כבר בעבר ("סוס מלחמה" של שפילברג או "סיביסקיט"). אך בהמשך מתברר כי מדובר בהישג מרשים ובסרט שמרגש מאוד וביושר.

עשב

מבקר: דין קליין

כלל לא בטוח שסרטו החדש של הבמאי הקוריאני הפורה הונג סאנג-סו יצליח לגייס מעריצים חדשים - על אף שמעריציו הגדולים יבחינו דווקא בניסיוניות ובחדשנות של סרטו החדש. הסרט מתרחש ברובו בבית קפה בפאתי סיאול ומורכב מדיאלוגים שלהם מצוטטת אריאום (קים מין-הי, המוזה ובת הזוג של הבמאי) וממחשבה האישי על שולחנה בו היא מקלידה תיאורים של חייהם של סובביה.

אצל הונג שום דבר אינו פשוט כפי שהוא נראה, ולראש מתגנבת התהייה האם אריאום מתעדת את החיים סביבה או שמא יוצרת את הסיפורים והדמויות - ואולי אפילו אריאום עצמה היא רק דמות בסיפורה של דמות אחרת, שחקן שיושב אף הוא מחוץ לאותו בית קפה, ומתמודד עם קשיי כתיבה (ואף מזכיר במראהו את הונג עצמו).

נדמה שהונג מבליט בסרט זה אלמנטים המאפיינים קולנוע אמנותי - לעיתים בקלישאתיות מודעת כגון השימוש הדיאגטי ביצירות קלאסיות מוכרות המתנגנות בקפה עצמו, או הצילום החד בשחור-לבן יחד עם קומפוזיציות מוכרות של הונג (הטו שוט של שתי דמויות אחת מול השנייה עם שולחן ביניהן). הוא מזכיר קולנוע מודרניסטי שלא ממש מתיישר עם היומרות הרגילות של הונג, שהן בו זמנית גם צנועות וגם גדולות מהחיים - העומק שחבוי בפשטות לכאורה. הסגנון של הסרט אמנם עלול לעורר אמביוולנטיות מסוימת, אך התמסרות למקצב הייחודי שלו מאפשרת לרגש האנושי החמקמק שקיים בו לחלחל מבעד למסך.

אפר לבן

מבקר: דין קליין

סיפור המשתרע על פני 17 שנה, שהוא בו זמנית אפי ואינטימי ועוסק במערכת יחסים אחת בין גבר ואישה, אך גם במערכת היחסים בין אנשים למקומות והמוסדות המשפיעים על חייהם, ואל מול הזרימה הבלתי ניתנת לעצירה של רוח הזמן. אין במאי שעוסק יותר בשינויים הסיסמיים המתרחשים באופייה ובחזותה של סין מג'יה ז'אנג קה, אך בסרטו החדש הוא מצליח לשזור את האישי והפוליטי דרך סיפור האהבה בין צ'או לבן זוגה הגנגסטר, בין.

המצלמה של ג'יה מצליחה לספר באופן ראליסטי את סיפורן האילם של הדמויות אותן היא מצלמת בכך שהיא פשוט חולפת על פניהן - כך לדוגמה אנו מתוודעים לחיבור של הזוג שבמרכז הסרט בעזרת סיגריה שעוברת בין שניהם. אך החיבור של הזוג עומד למבחן כאשר צ'או נכנסת עמוק מדי לחיי הפשע. כשהיא מוצאת את עצמה לבדה, מתגלה רובד חדש בסרט, שנראה בהתחלה כמו גרסת ארט-האוס לסרטי האקשן ההונג-קונגיים, אך עובר בדרמטיות מהקינטיות המרשימה של סצנות אלימות לסטטיות של התוצאה שלהן.

טאו ז'או, אשתו של ג'יה שמשחקת ברוב הפילמוגרפיה שלו, מציגה הופעה מורכבת וורסטילית שאינה נופלת לקלישאות ויוצקת חיים שלמים לתוך הדמות. הסינרגיה שלה עם ג'יה באה לידי ביטוי בסרט שהוא פורטרט אישי וקולקטיבי, מבלי לגרוע מאף אחד מהשניים.