Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: במלחמה כמו במלחמה...או שלא

כמה שבועות לפני שעורר עניין בארץ עם "הר ברוקבק" עלה בבתי הקולנוע בארץ הסרט "ג'ארהד" בכיכובו של ג'ייק גילנהול (סם שביים את "אמריקן ביוטי" ואף זכה עליו באוסקר ביים). בסרט משחק גם זוכה פרס האוסקר, ג'יימי פוקס, ("ריי", "הנוסע"), לאחר שהתרשמנו מהקאסט הרחב והזכיות השונות באוסקר, השאלה המתבקשת היא, האם באמת שווה ללכת לראות אותו?

הסיפור של "ג'ארהד", או אם תרצו, "ראש צנצנת", כך מכונה כל חייל במרינס, הוא סיפור פוטנציאלי להצלחה מסחררת. חייל שחתם בדיעבד בעל כורחו לשירות בצבא ארה"ב בתקופת מלחמת המפרץ בעיראק, מתחרט על כך בכל רגע נתון, עד לסופה של המלחמה. אנו מלווים אותו בדרכו, כאשר במהלך הסרט דמותו משתנה מהקצה אל הקצה. מחייל רווי מוטיבציה, איתה הוא הגיע בהתחלה, הוא הופך לדיוקן הילד הרע והמרדן. דמותו מטלטלת ומגיעה אף לפינות החשוכות ביותר השוכנות באדם. פינות של שיגעון, פחד, חרדה ועצבים. אנו צופים במלחמה באופן בלתי אמצעי ומצונזר דרך עיניו הטריות של החייל הצעיר שמגלה לקראת הסוף כי על אף שהוא לא ירה אפילו פעם אחת בנשק שברשותו במהלך "המלחמה", היא הצליחה להשפיע עליו באופן ישיר וחזק, הרבה יותר משציפה.

הסרט מזכיר מעט את "מטאל ג'קט" המבריק של סטנלי קיובריק אם לא בסצינות האקשן, אז בוודאי באווירת הבלאגן והלחץ שמצליח ליצור "ג'ארהד", במיוחד בדקות הראשונות שלו. ההתחלה פשוט מצויינת. מצליחה לגרום לכל המוחות והגילאים להיכנס לראש הצבאי/קולנועי בקלות רבה יחסית, עם הסצינה הראשונה, ללא מריחות סתמיות. גם הויזואליות ועבודת הצילום בסרט מדהימה. השוטים הרוחביים במדבר ואלו של מיכלי הנפט השרופים עשויים בצורה מקצועית למדי.

בסרט כמעט יש הכל. הוא נוגע כמעט בכל האספקטים: חוסר הסתגלות, שחיקה מנטלית, רוח לחימה, מוטיבציה בעליות ומורדות וכו'. כל אותם הדברים שאנו מצפים למצוא במלחמה ממלאים גם את הסרט הזה. לא סתם מתהדר הסרט בתג ליין - "כל המלחמות שונות וכל המלחמות אותו הדבר".

הסרט מצליח להעביר את תחושת המציאות הסטטית, הקיימת בשטח, כמו המלחמה הלא משתנה, ע"י צילומים דוממים יפיפיים. ממש כמו תמונות סטילס. הבעיה עם התמונות האלו, היא שבשלב מסויים, הן מתחילות לחזור על עצמן ובסופו של דבר גורר לסרט להימשך לפחות רבע שעה שהיא מיותרת לחלוטין בעיקר לקראת סופו של הסרט.

בסרט אין שום הפתעה והוא לא ממציא את הגלגל מחדש, על אף שנראה כי הוא מנסה מאוד לעיתים לעשות זאת. על אף הניסיונות הבלתי פוסקים והדאגה לויזואליות מושלמת, הסרט אינו מגיע לרמה של סרט קאלט. בניגוד לסרטי מלחמה אחרים, אותם ניתן לשכוח דקות ספורות אחרי שאתה יוצא מבית הקולנוע כאן הסרט באמת השאיר את חותמו עליי. כנראה בגלל העובדה שזהו סרט מלחמה ללא מלחמה. אין כמעט אקשן, יריות, דם, כלום. הסרט מציג את המלחמה בעיראק כמלחמה על - לא כלום. כ"מלחמת המתנה". ציפייה למלחמה שלא קורת וכנראה גם לא תקרה.

ג'ייק גילנהול (25), שמטפס בקצב מסחרר בצמרת הוליווד, נותן כאן הופעה מצויינת וראויה לשבחים בהחלט. מי שהיה "הילד החנון" של הוליווד, הוכיח כאן לכולם אחרת ובגדול, לאחר ששינה את תדמיתו במהלך הצילומים, כאשר היה צריך לנפח את שריריו בעבור התפקיד. אפשר לומר שמאז ומתמיד בחר גילנהול במהלך הקריירה תפקידים משמעותיים בקפידה רבה ונראה כי הוא בהחלט נמצא בדרך הנכונה. ("דוני דארקו", "הוכחה", וכמובן "הר ברוקבק"). ג'יימי פוקס (38), נותן אף הוא הופעה מרשימה בתור המפקד הישיר של הלוחמים. הזדמנות מצויינת לראות אותו שוב נכנס לנעליים "המגניבות" שהוא נהג לנעול, לאחר הדרמה "ריי" שעליה זכה באוסקר על התפקיד הראשי. בסרט גם משחק פיטר סארסגארד (36), חברו של גילנהול לנשק, שגם אותו אעיז לכנות הכוכב העולה של הוליווד, לאחר שורת סרטים איכותיים ומוערכים בהם שיחק באופן מוצלח למדי ("חשיפה", "גארדן סטייט", "קינסי", ועוד...)

בחזרה לשאלה "האם לראות"?

אם אתם מצפים לסרט אקשן, לא תמצאו כאן כזה. הסרט מתמקד בעיצוב החייל ע"י הצבא האמריקני, דרך העיניים האישיות והישירות שלו, על כל המכשולים הפיזיים והמנטליים שהוא והחיילים האחרים עוברים בדרך.

זהו אמנם אינו סרט חובה כלל וכלל, אך זהו סיפור די מוצלח, ולאלו מכם שמוכנים לצפות בסרט מלחמה נטול מלחמה, מצפה סרט די מהנה, שונה ומיוחד מאוד. בהבטחה.