Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: ספר שחור

מאת: בן חכים

תסרוקות משגעות, פנים יפייפיות, גוף מדהים, שמלות ערב מפוצצות, סיגרים בשפע, אלכוהול שנשפך כמו מים, עירום מרוסן למחצה, תכשיטים יקרים, הרבה כסף ואפילו אלימות קיצונית המלווה בכאב, מוות, מכות ויריות - כל הריגושים הללו ועוד ממלאים כשעתיים וחצי את מסך הקולנוע שהקרין בשעת לילה מאוחרת את סרטו החדש של פול ורהובן, "ספר שחור".

בדיוק כמו תוכנם של הריגושים הללו, כך גם העשייה הקולנועית של "ספר שחור" - מתבססת על לא יותר מריגושים רגעיים, שלא מאפשרים רגע אחד של מחשבה והזדהות מסוג כלשהו - אבל יודעים מה? הסרט בכל זאת הצלחה היסטרית שכבר זוכה לתשבוחות כלל עולמיות ובין היתר זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה. למה? כי כולנו יודעים שבתוך תוכינו גם אנחנו (כולל חלק ממבקרי הקולנוע המחמירים בארץ) הפכנו ממזמן לקהל שמסתפק בלא יותר מסתם ריגושים רגעיים.

[*]

הולנד, ספטמבר, 1944. מקום המסתור של הזמרת היהודיה, רייצ'ל שטיין, נהרס והיא ומשפחתה מצטרפים לקבוצת פליטים שמחליטה לחצות את הנהר לדרום הולנד המשוחררת. אלא שמעבר לנהר ממתינה להם כיתת יורים של הצבא הנאצי. רייצ'ל היא הניצולה היחידה. נחושה לגלות מי בגד בה ובמשפחתה, מצטרפת רייצ'ל למחתרת, שם היא מנצלת את יופיה ואת נשיותה כדי לרגל: היא מחליפה את שמה לאליס דה- פריז ומתיידדת עם קצין נאצי בשם מונצה, שמציע לה לעבוד עבור הצבא הגרמני. רייצ'ל מקבלת את המשרה ומתחילה להעביר ידיעות ריגול לחבריה במחתרת. אבל הדברים הולכים ומסתבכים: הקשר עם מונצה הופך מורכב ורגשי, פעולת מחתרת חשובה ביותר נכשלת, ורייצ'ל מוצאת את עצמה כמי שנחשדת בבגידה.

אני חייב לומר שה"בקרוב" של הסרט עשה עבודתו נאמנה. העריכה המהודקת והעלילה הנרקמת בגאון על רקע הצבעים החמימים הצליחה להפיח בי תקווה טהורה. העניקה כיווני חשיבה חדשים וכמעט והוכיחה כי גם סרט תקופתי על תקופה כה לעוסה בתולדות הקולנוע יכול להתקבל כמקורי ומרתק בו בזמן. לצערי הרב, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.

[*]

על אף ניסיונותיו המורגשים אך הלא מוצלחים לשנות זאת, "ספר שחור" הוא דוגמא מובהקת לנוסחה ההוליוודית (אפילו שהסרט הוא הולנדי) המנצחת שרודפת כבר שנים אחרי לא מעט "סרטי אוסקרים" למיניהם שמנסים להיות רעננים וחדשניים, אך יוצאים עם עוד "וי" מלוקק על המניפסט הקולנועי הבלוי.

בעייתו העיקרית של "הספר השחור" טמונה בעובדה כי הוא לא מצליח להניע את הצופה רגשית. התמונות רצות די מהר, הגיבורה מתגלגלת מאירוע אחד, לשני, לשלישי ולרביעי, בלי לתת לנו רגע אחד של הזדהות עימה. הסצינות מתקדמות לפי הספר, מתקתקות בלי לעצור ובלי יותר מדי מחשבה מקדימה. סצינות שכביכול מגיעות עם שלט גדול עליהן שאומר: "עכשיו תבכו", "עכשיו תצחקו", "עכשיו תתאהבו". לכן, למרות שעל פני השטח דמותה של רייצ'ל אכן עוברת תהפוכות, ולא מעט מהן, הסצינות המתקבלות משאירות את הצופה באותה רמה של אמפתיה כלפיה - שהיא פחות או יותר שואפת לאפס.

[*]

הצפייה ב"ספר שחור" מזכירה ישיבה בסלון הביתי אל מול "ערוץ ההיסטוריה", או במקרה הטוב, אם נשתוקק למעט התפתחות עלילתית זולה, ערוץ "הולמרק", כי בדומה להם, גם העלילה שבסרט נורא עובדתית, שכלתנית, דידקטית ובורגנית, צפויה מראש (ברוב המקרים), נטולת הפתעות, ארוכה ולעיתים מתישה במבנה הבנאלי שלה.

גם כשישנו ניסיון ליצור רגש כלשהו עם הדמות, הסצינה המתקבלת נראית ומרגישה כל כך שונה מהאופי העובדתי של הסרט, הצופה לא מתקשה לאתר אותה והעובדה כי הוא יודע שנדחפה לפתע כזו סצינה המחייבת אותו להרגיש - היא כמעט ואף פעם לא תעבוד ותיראה תלושה מדי ולא הולמת.

אפילו העלילה הפוטנציאלית המעולה מצליחה להתנפץ, כשהסיפור משנה פאזה לקראת הסוף ונותן במה גדולה יותר לסיפור מתח נדוש ומתיש שמטרתו ההתחלתית היא להאיר את ההתרחשות העיקרית, אך התוצאה הסופית רק מאפילה לרעה, מבלבלת את התחושות ומאריכה את הסרט בחצי שעה מיותרת.

כן ייאמר לזכותו של וורהובן, כי אחת מנקודות האור הבודדות ביצירתו היא דווקא האלימות הקיצונית והעובדה כי הוא לא נמנע מלחשוף מראות שאולי יהיו קשים לצפייה לחלק גדול מהקהל הטיפוסי, אך בתמונה הכוללת, לא היה בסרט שום דבר שהצדיק את צפייתו על מסך גדול. הוא לא היה יותר מדי ויזואלי, לא היה לו לוק קולנועי ייחודי, שחזור התקופה היה בינוני ולא אמין, גם אי אפשר לומר שהמשחק החזיק אותנו ממש צמודים לכיסאות.

התחושה העיקרית הנפרסת על פני רוב רובה של ההקרנה היא כי ההגיון הבורגני הבריא של וורהובן תופס פיקוד ומשתלט על הדרמה הרגשית המתבקשת שנאכלת בשקט ומתחת לפני השטח. עכשיו רק נותר לשאול - האם אתם רוצים לראות סרט דרמה בלי דרמה?