Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אימפרסיוניזם היא לא מילה גסה

מאת: רון פוגל

האימפרסיוניזם היה אחד הזרמים הבולטים בעולם האומנות של המאה התשעה עשרה. בימינו, כל חובב ציור מקבל צמרמורות שהוא שומע את שמם של מונה, דגה, רנואר וחבריהם ומייד עולות בעיני רוחו כל אותם יצירות מופת מופלאות שיצרו אותם אומנים מוכשרים.

המיני סדרה "האימפרסיוניסטים" שמשודרת בסוף השבוע הזה (חמישי, שישי, שבת בשעה 21.30) בלווין בערוץ yes1 מספרת את סיפורם של אותם אומנים שסבלו שנים רבות של עוני מחפיר ודחייה עד שהוכרה חשיבות יצירתם ועד שהעולם למד להעריך את היופי שביצירותיהם.

דרך עיניו של מונה, שהוא אולי האמן הידוע ביותר של האימפרסיוניזם (ושם הזרם האומנותי נולד מביקורת שהועברה על אחד מציוריו), נפרס בפני הצופה סיפורם של כל אלו שמשנות השישים של המאה התשע עשרה הביאו אל הציור חשיבה שונה ואחרת.

[*]

לסדרה כמו "האימפרסיוניסטים" יש את כל הסיבות שבעולם להיכשל. למי יש כוח בימינו לראות במשך 3 שעות סדרה משמימה על ציירים.

לשמחתי התבדתי והסדרה (מבית היוצר של ה- BBC, נו, מה?) מצליחה להתגבר בצורה מעוררת הערכה על כל המכשולים האפשריים ועל ידי בימוי מאופק, סיפור עלילה אמין ומשחק טוב של צוות השחקנים (הדי אלמוני) אנו מקבלים שלוש שעות מהנות וסוחפות שלאחריהן רציתי לרוץ למוזיאון הקרוב ולצפות בכמה יצירות אומנות.

חשוב לציין שהסדרה היא סדרה דרמטית לכל דבר עם דיאלוגים, משחק, וכו' ולא סדרה דוקומנטרית עם קטעים מומחזים.

אחד ה"טריקים" שמשתמשים בו בסדרה, הוא לעצור מדי פעם את העלילה ולהציג את הציור הסופי שיצר האמן, כולל שם היצירה. זה נדמה בהתחלה כשיעור באומנות, אבל מתרגלים וגם מקבלים כערך מוסף את הנסיבות שהביאו לביצוע יצירה זו או אחרת ("הסיפור שמאחורי הציור"). בעיני זה אפילו מרגש במידה מסוימת. לדוגמא, אחד הקטעים המרגשים הוא כאשר מצייר מונה את אשתו הגוססת ואחר כך דואג לה וכאיש מבוגר מציין בפני העיתונאי שבה לראיין אותו "כך הייתי, ראשית צייר ורק אחר כך בעל".

למרות שמונה הוא המספר של הסיפור, העלילה סובבת סביב חייהם של כמה מהאומנים הבולטים בזרם האימפרסיוניסטי כדגה, סזאן, ורנואר. חלוקה זו של העלילה למספר צירים ראשיים שומרת על הסדרה מאיבוד תנופה ומציגה באופן מגוון ומרתק את חייהם של האומנים המוכשרים האלו ואת המחיר שנאלצו לשלם על כך שהציגו סגנון חדשני ושונה.

כיאה ל - BBC, השחזור התקופתי הוא מדוקדק ומוקפד ונופי צרפת ואנגליה, שם צולמה הסדרה משתלבים יפה בסיפור עלילה על אנשים שאהבו את הטבע ורצו להעלות אותו על הבד.

אחד הדברים היפים בסדרה היא העובדה שהאמנים המוצגים בה אינם מתוארים כ"גדולים מהחיים" או כטיפוסים קפריזיים. יש נטייה להפריז כשמציגים דמות של אמן בטלוויזיה או בקולנוע (ראה טום הולסה ב"אמדיאוס" או אפילו אד האריס ב"פולוק"). נראה לי שהדרך שבה מוצגים אנשי האימפרסיוניזם בסדרה, כאנשים רגילים עם יכולות אומנותיות גבוהות, עושה צדק ורק מגבירה את תחושת האמינות שחשים כשצופים בסדרה.

[*]

נקודה מענינת המודגשת בסדרה היא הזדקקותו של האומן לאותו "פטרון האומנות". האדם שיתמוך בו כספית ויקנה את יצירותיו של האמן.

בקטע קורע לב, מסכים מונה לשכן בביתו את פטרונו לשעבר לאחר שזה ירד מנכסיו. גם בימינו איסוף אומנות הינו תחביב בעיקר לעשירים אבל בניגוד לפריז של המאה התשע עשרה כיום יש מגוון של גלריות ומקומות שבהם יכול האמן להציג את עבודותיו וכך לנסות ולפרוץ ולהגיע לקהל רחב ואולי להיות תלוי פחות בנדבן המקומי.

הסדרה מבוססת בעיקר על ראיונות ומכתבים שכתבו האימפרסיוניסטים הינה דוגמא טובה לשילוב מוצלח בין טלוויזיה לעולם האומנות. מעניין אם ב - BBC מתכננים סדרות על הרומנטיקנים או על הקוביסטים?...