Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: ראש בראש - טרנטינו: במאי נהדר או יוצר ממוחזר?

"שמונת השנואים" סרטו השמיני של קוונטין טרנטינו יצא לאקרנים בסוף השבוע, ונדמה שהוא היה כאן מאז ומעולם, במאי שהשם שלו לבדו מספיק כדי להביא צופים רבים למסכי הקולנוע, שמצפים לסרטו העקוב מדם הבא. אבל לאורך השנים מתחילים להישמע קולות שטוענים כי אולי המלך הפוסט-מודרניסטי הוא עירום. אז האם טרנטינו הוא במאי ותסריטאי גאון או שהוא פשוט מוערך יתר על המידה? כתבי האתר זוהר צלח ויאיר פרי נפגשו לראש בראש. כתבו לנו בתגובות עם מי אתם מסכימים:

יאיר: ההערכה האוטומטית שטרנטינו זוכה לה מרגיזה אותי. מבקרים ותיאורטיקנים אוהבים לציין שקוונטין יודע טוב מאוד מה הוא עושה ושוחה בתאוריות פוסט מודרניות, גם אם בראיונות הוא מצהיר שהוא רק בא ליהנות. בעניין זה עוד יותר מקוממות אותי פרשיית איום ביטול את הפקת הסרט החדש, "שמונת שנואים" אחרי שתסריטו דלף לרשת. אם אתה בא לעשות כיף, מה אתה עושה דרמה. ואם אתה בא לעשות קולנוע אז תעשה קולנוע!

זוהר: טרנטינו עושה קולנוע וקולנוע טוב. אם נסתכל על דירוג IMDB סרטיו של טרנטינו מקבלים ציונים שנעים בין 7.1 לנמוך ביותר ("חסין מוות) ל-8.9 ("ספרות זולה")/ גם אצל המבקרים הדירוג פחות או יותר דומה. במילים אחרות לא המבקרים ולא הקהל הרחב חושבים שיש לטרנטינו סרט גרוע ואני איתם. "חסין מוות" הוא מחווה מבריקה לסרטי האקספלויטיישן (סרטים דלי תקציב בעלי אלימות ומיניות בוטה שהיו נפוצים בשנות ה-70) , "ג'קי בראון" הוא יצירה מעניינת ומורכבת למרות הבעיות שיש בו, ו"ממזרים חסרי כבוד", "ספרות זולה" ו"להרוג את ביל" הן יצירות מדהימות. גם אחרי 8 סרטים (אם מפרידים את חלקי "להרוג את ביל") טרנטינו שומר על פילמוגרפיה נקייה.

יאיר: נכון. אין לו סרט גרוע. אבל אני מאמין שצריך לאמוד יוצר על פי היכולות הספציפיות שלו, ולא על פי מדד משטח. ולכן יש לחלק את היצירות של טרנטינו ללפני ואחרי "קיל ביל" ולראות לא מה לא גרוע, אלא מה הכי-טוב-שטרנטינו-יכול. ו"ממזרים" הוא אולי יצירה מדהימה, אבל קוונטין יכול הרבה יותר ואני לא מסכים- זאת לא "פילמוגרפיה נקייה", זאת פילמוגרפיה שיחסית לעצמה יש בה עליות ומורדות מבאסים. אז לסיכום: טרנטינו אתה אחלה, אבל תשים על המסך גם את הלב, לא רק את המגניבות-האינטר-טקסטואלית שלך. אני אל כועס, אני רק מאוכזב.

[*]

זוהר: אז בוא נתמקד במאפיינים בסרטים של טרנטינו שהופכים אותו לבמאי ותסריטאי גדול. נתחיל בתסריט, ובעיקר בדיאלוגים. אנחנו כצופים שבאים לסרט של טרנטינו יודעים שנקבל המון דיאלוגים ויודעים גם שהם יהיו מעולים. טרנטינו הוא אחד מהתסריטאים המבריקים בכתיבת דיאלוגים, שמשלבים בין הנמוך לגבוה, מפתיעים אותך בסיבוב לעבר פאנץ' שלא ציפית לו ומצליחים להוות בו זמנית הומאז' לסרטים מהעבר תוך יצירת שפה שהיא ייחודית לו, ושרבים ניסו בהצלחה חלקית לחקות. יאיר: שמע, הדיאלוגים של טרנטינו הם אחד השטאנצים המאוד מרשימים שלו, אין ספק, אבל הבעיה שלי היא בדיוק השטאנציות הזו, שאולי לא הייתה מפריעה לי, אם לא הייתי חושב שטרנטינו יכול הרבה יותר. אני זוכר שצפיתי בפעם הראשונה ב"ספרות זולה" וב"כלבי אשמורת" ואכן התלהבתי מהטריקים, הרפרנסים והדיאלוגים. אבל אז הגיע "קיל ביל" ובו, בפעם הראשונה, טרנטינו גייס את כל השטאנצים שלו לכדי יצירה שמתעסק בצורה ראויה בנושאים כמו אמון, נאמנות, נשיות, גבריות, אובדן, אהבה והורות. ומאז הוא לא עשה את זה. נקודה. וזה הקונפליקט המרכזי שלי עם טרנטינו- זה לא שהוא לא יכול, הוא לא רוצה. וביצירות בינוניות (ביחס לפוטנציאל) אין לי עניין בדיאלוגים מתוחכמים.

זוהר: אוקיי, אז מה תגיד על העין של טרנטינו לשחקן הנכון בתפקיד הנכון? מסטיב בושמי ב"כלבי אשמורת", דרך החזרת ג'ון טרבולטה לקאמבק היסטורי ב"ספרות זולה" ועד כריסטופר וולץ "בג'אנגו ללא מעצורים" ו"ממזרים חסרי כבוד":-גם בסרטיו הפחות מוצלחים טרנטינו תמיד פוגע בכל מה שקשור לליהוק שחקנים - רבים וטובים עברו תחתיו וסיפקו את תפקידם הטוב ביותר בסרטים שלו. ב"שמונת השנואים" נראה שזה התור של ג'ניפר ג'ייסון לי לגנוב את ההצגה עם מועמדות לגלובוס הזהב (וכנראה לאוסקר בקרוב).

[*]

יאיר: הליהוק עובד כשיש דמות טובה, ולמען האמת רובן אינן כאלה. תן לי דמות אחת בשני הסרטים האחרונים שלו שהפכה להיות מפלקט לאדם. ג'אנגו? הוא סמל שטחי לנקמה. שושנה מ"ממזרים"? היא בורחת מנאצים, הורגת נאצים ובדרך אוכלת שטרודל עם נאצים. כריסטופר וולץ (בשני הסרטים)? הוא מגניב וכיפי, מרשע וחמוד בהתאם. זה לא שהן לא דמויות, ואפילו דמויות טובות, אבל בני אדם הם לא. ושוב- הילד הוכיח שיש לו פוטנציאל. הכלה מ"קיל ביל" היא מהדמויות האהובות עליי, אבל עד אז ומאז הוא כשל במשימה, ואיתו גם חשיבות הליהוק. כי כדי לראות דמות "מגניבה" אני יכול ללכת לראות איזה סרט של מארוול, כנראה שטרנטינו גם יעשה את זה יותר מגניב מהם (כלומר, מאז שג'וס ווידון פרש ממארוול) אבל זה לא הכרטיס שאני קונה כשאני הולך לראות את טרנטינו.

זוהר: זה לא רק התסריט והליהוק, זה גם האופן בו טרנטינו משתמש באלימות בסרטיו באופן פרוע, גרוטסקי וחסר חמלה, שמצליח להיות בלתי נפרד מבסיס היצירה שלו שעוסקת בתמות של נקמה, בנייה מחדש של ההיסטוריה האמריקאית ושל הרוע האנושי, היצריות והאכזריות שטמונים בכל אחד מאיתנו ויכולים להתפרץ במפתיע. טרנטינו פשוט יודע איך ומתי לשלב אלימות בצורה כמעט מושלמת בלי לעבור את הגבול הדק שמפריד בין אלימות לגועל. הסצנה הזו היא דוגמא מושלמת לכך:

יאיר: שוב, זה עניין של למה משתמשים בה. אפשר לעשות מלא אלימות וזה יהיה אחלה. כמו הסצנה הזו מ"להרוג את ביל". אבל אחריה התחיל עוד סרט שלם שלקח את המסע מחיצוני לפנימי והסתיים בעדינות עם האנטי-קליימקס הקסום, האותנטי, המדויק והמרגש ביותר מאז שנקבע אותו ביטוי גנאי. כאן טרנטינו גילה שהוא יודע לעשות אלימות בשירות החמלה- ובשירות הדמויות. וזה קולנוע. אם היינו נשארים רק עם הסצנה הזו היינו מקבלים את מנת הטרנטינו שלנו לוריד, ותו לא. וכך קרה גם בסוף "ממזרים" ו"ג'אנגו" שני סרטים שמתנקזים לשריפה דרמטית שמבערת את מקור הרשע (נאציזם/עבדות) במגה-קליימקס מגניב, היסטורי אך נטול חמלה.

זוהר: ומה לגבי הפסקול? טרנטינו הוא לא רק במאי ותסריטאי מבריק, הוא גם מומחה ביצירת פסקולים המורכבים משירים נידחים מהעבר שחוזרים לקדמת הבמה בדיוק ברגע המתאים ומספקים את האווירה המדויקת לסצינה. לפעמים בניגוד מצמרר בין מילות שיר מלא שמחת חיים לסצינה האכזרית שמתרחשת כמו בסצינת חיתוך האוזן ב"כלבי אשמורת" לצלילי "Stuck in the middle with you" או השימוש המבריק בפסקול ב"ספרות זולה", שכולל בתוכו את אחת הסצנות האהובות עליי בסרט ובקולנוע בכלל- "Girl , you'll be a woman soon" וכמובן השימוש הלא פחות אדיר ב"קיל ביל" עם "בנג בנג", שכל השמעה שלו מזכירה כיום את הסרט יותר מאשר את ננסי סינטרה ששרה אותו, "טוויסטד נרב" וכמובן שיר הנושא מהסדרה "Ironside" שמושמע בכל פעם שתורמן רואה את אחד האנשים ברשימה שלה. בכל סרט טרנטינו מוכיח שוב שבכל מה שקשור לפסקול, מדובר באחד הבמאים הגדולים בהיסטוריה.

יאיר: טוב, נכנעתי. בזה אני איתך. אני מת על הפסקול של "קיל ביל" ואני מאוהב ב-"Freedom" של אנתוני המילטון מ"ג'אנגו". אבל שוב אני אהיה מעצבן- זוכר את "About her" ב"קיל ביל 2"? כשהכלה מנשקת את בתה, מניחה לצידה את השרשרת שלה ויוצאת לעימות הסופי? כמה מוזיקה היא טובה יותר, כשהיא מלווה בתסריט עמוק ואנושי!