התפכחתי: ראיון עם דפני ליף על סרטה הראשון

אתם אולי מכירים אותה כיוזמת המחאה החברתית הכי גדולה שנראתה בארץ בשנים האחרונות, אבל לפני שהחליטה להוציא אוהל לרחוב דפני ליף בכלל עסקה בקולנוע. עכשיו, כמעט שבע שנים אחרי מחאת האוהלים, היא מוציאה את סרטה הדוקומנטרי הראשון "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", יצירה מרגשת ומסקרנת העוסקת במחאה החברתית דרך העיניים שלה.

הסרט פתח את פסטיבל דוקאביב 2017 וכעת מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ. לי הייתה את הזכות לצפות בו במהלך הקרנת הבכורה שלו בסינמטק תל אביב, אירוע מרגש אשר הסתיים בכך שעם סיום ההקרנה החל הקהל לעמוד על הרגליים ולמחוא כפיים בהתלהבות במשך דקות ארוכות, מחיאות אשר הלכו והתגברו כאשר עלתה דפני אל הבמה. לאחר האירוע, ראיינתי אותה לשיחה על תהליך היצירה המורכב שעברה ואיך זה מרגיש להיות מובילת מחאה חברתית בישראל.

מתי ידעת שאת הולכת לעשות את הסרט?

"הייתי בטוחה כבר שאני לא אעשה סרטים אחרי המחאה עד שהיה לי ממש צורך לנסות ולפענח מה קרה לי ולנסות ולספר משהו. זה הגיע מתוך צורך פנימי, לא מתוך מחשבה חיצונית. המציאות התנגשה בי ב-200 קמ"ש מכל הכיוונים. התקשורתית, הפוליטית, הרחוב הישראלי. הכל בבת אחת. אז מן הסתם זה המון מידע שלוקח לך זמן לפרק אותו, לעבד אותו ולהבין גם מה בתוך הדבר הזה זה באמת משהו שאת אמורה להמשיך איתו. יכול להיות שזה מה שהניע אותי הכי הרבה לספר את הסיפור הזה, שאני מבינה שאת חשבון הנפש הזה לא אמורים לעשות בחוץ. את לא אמורה להראות חולשה. התהליך הזה הוא משהו שהרגשתי כמעט אחריות להראות חלק ממנו כי הוא תהליך שיש בו גם שאלות".

הסרט נקרא "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", מדוע בחרת בשם הזה?

"אני חושבת שהמשמעות כל הזמן משתנה. יש משהו בצירוף של המילים האלה שמדבר על שני רגעים, גם את הרגע שמבקשים ממך להיות מקורקעת: תהיי מציאותית, אל תרחפי. זה גם רגע לפני שאת קמה וגם הרגע שאת מרימה את עצמך לקום מנפילה".

הסרט מתחיל בשנת 2011, דפני היא צעירה נאיבית ושאפתנית שמחליטה שנמאס לה ומוציאה אוהל לרחוב כמחאה על מצוקת הדיור. עד מהרה מצטרפים אליה הרבה אנשים והקבוצה הולכת וגדלה מהפגנה להפגנה עד לשיא- הפגנת המיליון. עוברים ל-2012, המחאה הולכת ופוחתת וקבוצת מוביליה, ביניהם דפני, נמצאת במשבר, הציבור ממעט לתמוך והממשלה נלחמת במפגינים. ממשיכים אל 2013, אחרי שדיירי האוהלים מפונים באלימות ע"י השוטרים דפני מתרחקת וטסה לחו"ל כדי לעשות חשבון נפש עם עצמה ועם סיום המחאה. את מאוד נחשפת בסרט והמצלמה תופסת אותך ברגעים שבריריים ואינטימיים. איך הרגשת עם החשיפה? היה לך חשש מכך?

"חדר עריכה זה מקום שאם יש לך מראה מספיק חזקה כמו שלי הייתה ואת מגיעה עם רצון אמיתי לעשות תהליך ולפרוץ את המחסומים שלך ולהיות מסוגלת להגיד על עצמך דברים, אז ההתמודדות היא מול החומרים ומול עצמך. אין קהל. את לא יודעת מה יקרה. אני חושבת שאני עוד לא באמת קולטת עד כמה נחשפתי מול אחרים, אני יודעת כמה נחשפתי מול עצמי שזה מה שהיה לי נורא קשה. זה היה ממש לעבור דרך קירות של דברים שלא רציתי להודות בהם, לא רציתי לספר, שמדברים על חולשות, על תהליכים פנימיים, על רגעים לא שמחים".

מי הבמאים האהובים עלייך ומאיפה את לוקחת השראה?

"יש סרט מאוד מפורסם שקוראים לו' Tarnation'. זה סרט של ג'ונתן קאואט שהוא עשה על היחסים שלו עם אמא שלו והוא מורכב כולו מ-Home Movies ומחומרי חיים. קיבלתי הרבה השראה מהסרט הזה. גם הסרט 'טוני ארדמן' מאוד השפיע עליי. סרט ששולח אותך למסע. זה הזכיר לי כמה בשביל לקבל משהו מסרט, את צריכה להתמסר אליו ולעבור את חוויה במהלך הצפייה. יש משהו בתהליך הצפייה בסרט הזה שהוא דורש לשחרר איזה ממד של זמן".

קשה שלא להזדהות עם דפני אשר מדהימה את הצופה בתהליך החשיפה הכנה והעוצמתי שלה מול המצלמה. לאט לאט היא מקלפת שכבות ולא חוסכת מהצופה את רגעי השבירה, הבלבול והשאלות הקשות איתן התמודדה מול עצמה ומול התקשורת לאורך כל הדרך. רגעים רגישים ושבירים בהם ניסתה להמשיך ולשמור על כוחה של המחאה וכוחה שלה עצמה, גם כשהכל מסביבה החל להתפרק.

איך היה תהליך היצירה?

"הסיפור בגדול שהחומרים שמצולמים מתקופת המחאה, הם לא חומרים שאני צילמתי. זה היה צלם מטעם ערוץ 10 שבעצם התחיל מזה שהוא רצה לעשות כתבה שמראה איך אני הולכת להיכשל. אני לא ידעתי את זה בזמנו, הייתי בטוחה שזה שהוא פונה אליי זה מעיד על זה שאני בכיוון הנכון. ככה בעצם התחברו להם שעות חומרי הגלם.

אחרי המחאה, כשהתחלתי להבין שאני רוצה לנסות ולספר את הסיפור שלי, אז פשוט הוצאנו את החומרים מהערוץ. הרבה מהחומרים בכתבות מגזין נשארים על רצפת חדר העריכה. עבור סרט דוקומנטרי האאוטים הם תמיד הדברים הכי מעניינים. לזה נוספו עוד חומרים, גם דברים שליקטתי לאורך השנים ממצלמות של אחרים שמצאתי ביוטיוב. המעצר, הפינוי של המאהלים. כל מיני רגעים שרואים בסרט זה מצלמות שונות. זה היה ממש למצוא את האנשים ולבקש מהם רשות להשתמש בחומר. להרכיב את הזיכרון שלך דרך דברים שאנשים אחרים תיעדו. הם לא הזיכרון החי שלך אבל את צריכה להרכיב אותם לתוך סערה שאת מרגישה.

לסוגי החומרים האלה התווסף עוד סוג של חומר גלם שזה מצלמת הפלאפון שלי. דברים שצילמתי, צילמתי את חלקם בלי לדעת עבור מה אני מצלמת. בהרבה מאוד מובנים אני חושבת שהמבט של אנשים עליי היה נורא מאסיבי והדרך שלי להתמודד הייתה, מבלי ששמתי לב, לצלם בחזרה. להתעסק במשהו אחר. מתוך חוסר יכולת להתמודד עם זה".

העיסוק הזה בגבול העדין שבין מציאות לחלום ותקווה לייאוש מאוד מעסיק את ליף בסרט שמציג את חלום המחאה ושברו. זה ניכר דרך שוטים ארוכים ומהורהרים ושילוב בין סצנות שמחות של פריחת המחאה בהן נראים צעירים נלהבים יוצאים אל הרחובות, מתאחדים, מוחים ושרים שירים של תקווה לסצנות כאוטיות ומטלטלות של אזרחים מיואשים וכואבים ושל פירוק המחאה כשברקע הרהורי התודעה של דפני אשר נשמעים בוויס אובר ולוקחים את הצופה עמוק אל תוך מסע של התבוננות פנימית וחשבון הנפש שהיא עושה עם עצמה ועם הקהל הצופה בה.

מה ההבדל בין דפני ליף של לפני המחאה לאחרי?

"אני חושבת שהתבגרתי, התפכחתי, גיליתי את העוצמות שלי, התמודדתי עם הרבה חולשות שלי. החיבור שלי לחברה בה אני חיה מאוד מאוד התחזק, האחריות החברתית. אני חושבת שיש נקודות מסוימות בהן לא השתניתי ואני מחזיקה את זה כהישג. אני מרגישה שעברתי תהליך מאוד ארוך".