Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: גאון ושמו גידיגיאן - ראיון בלעדי

פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה מגיש השנה מחווה ליצירתו של הבמאי הצרפתי רובר גידיגיאן.

רובר מי? שאלתי בבלבול את אלון העורך. מי זה בכלל ולמה אני צריכה לראיין אותו? נאנחתי.

באתי לפסטיבל ליומיים לצפות בסרטים ולראיין את האחים דארדן. סה טו. ההתקלות בשפה הצרפתית עשתה לי רע וכל שרציתי הוא לשקוע לתוך המושבים האדומים בטריפ של צפייה והנה, שעתיים של חלון ואני מוצאת את עצמי מול "מארי ז'ו ושני אהוביה". ביצירה זו של רובר גידיגיאן, אישה נשואה אוהבת שני גברים ואינה יכולה לחדול. על רקע הנמל של מרסיי, הלב של מארי נפתח ונסגר חלופות לבעלה ולמאהבה. מה יהא בסופם? נכבשתי והתאהבתי בגידיגיאן מהפריים הראשון וגילגלתי את שמו על לשוני.

רובר גידיגיאן נולד במרסיי ונדמה שחבל הטבור שלו נכרך סביב רחובותיה ואנשיה. מרבית סרטיו מצולמים בעיר זו ומספרים את הסיפור שלה ושל ערב רב של תרבויות המאכלס אותה. בדומה לקן לואץ' ולאחים דארדן, גידיגיאן נאמן למעמד הפועלים. בצעירותו היה פעיל קומוניסטי שהאמין בכל ליבו באידיאל וכשנכנס בדלת הקסמים של הקולנוע, לא התנער מאהבתו לצווארון הכחול ולעיר הולדתו. גידיגיאן חוקר את האנושות ונובר בחברה, ועולמו עשיר במחשבות, לבטים ורעיונות. היוצר נוהג להפשיט את העיר ואת הדמויות מנשמתם ומבגדיהם. העירום בסרטיו מעוור את הלב, משום שהוא טבעי ונינוח והשחקנים מרגישים טוב בתוך עורם ובתוך הדמויות. הקירבה שנוצרת בינם לבין הצופה נדירה.

נאמנותו של היוצר למרסיי ולנושאים חברתיים מלווה בקבוצת שחקנים קבועה. הכנופיה של גידיגיאן מככבת בכל סרטיו כמעט, עד שנדמה לצופה שאת הסרט הזה כבר ראה. צללתי בשקיקה לסרט נוסף, "המקום של הלב" ומה רואות עיניי? בדיוק, אבל בדיוק, את אותם שחקנים מהסרט הקודם! אגב, השחקנית הראשית, אריאן אסקאריד מככבת גם בחייו האישיים של הבמאי כאישתו.

לבוש חליפה, חמוש במשקפי שמש עגולים וזקן צרפתי, הופיע לנגד עיניי רובר גידיגיאן. הוא מתיישב, אך אינו מוריד את משקפי השמש. איזה מבט מרצד מאחוריהן? ממזרי, אדיש, חולמני? מהר מאוד גיליתי כי מתחת לפאסון מסתתר אדם אנושי, חריף ומרתק וכך נולד ראיון מפתיע עם יוצר שאתם חייבים להכיר.

למדת באוניברסיטה סוציולוגיה. איך הגעת לקולנוע?

"בימאי שהכרתי במקרה בארוחת ערב הציע לי לכתוב תסריט. הוא כנראה מצא את השיחה שלי מעניינת". גידיגיאן לא התלבט. הוא היה אז בן 21, מה היה לו להפסיד? באותו זמן הפסיק את פעילותו במפלגה הקומוניסטית. "כל מה שהשקעתי בפעילותי הפוליטית עבר לכתיבה ומאותו יום כל האנרגיה שלי הופנתה לעולם הקולנוע".

גידיגיאן החל לעבוד עם הבמאי על תסריט, אולם קולו האישי והיחודי בקע מגרונו: "אחרי כמה ימים של עבודה משותפת עם הבמאי על תסריט, הגעתי למסקנה די ברורה שאני רוצה לכתוב בשביל עצמי. הרגשתי רע, כי שמרתי חלק מהדברים לעצמי ולא רציתי לחלוק אותם בכתיבה של התסריט הספציפי הזה".

עד אותו רגע גידיגיאן לא חשב כלל על האפשרות ליצור. "הייתי בן של פועל מאחת משכונות הפועלים במרסיי. האפשרות להיות אמן היתה בלתי נתפסת ובלתי רציונלית עבורי". גידיגיאן גדל ברובע לסטאק המגוון מהבחינה האתנית ושכונתו התאפיינה בקהילתיות וקומוניסטיות שהגיעו יחד עם גל ההגירה ששטף את צרפת בשנות ילדותו.

מדוע מרסיי כל כך מיוחדת בעיניך? מה היא מסמלת עבורך?

"זו חלק מהביוגרפיה שלי, שהיא חלק מהשפה שלי. האופן בו אני מסתכל על הדברים מגיע ממרסיי. גדלתי בעיר זו, התחנכתי בה, זוהי התרבות שלי". שניים מסרטיו של גידיגיאן לא צולמו במרסיי. "גם כאשר אני לא מצלם במרסיי, המבט שלי מושפע מהעיר הזו", מעיד הבמאי.

סרטיך עשירים בתמונות של הנמל של מרסיי. כיצד משרת הנמל את יצירותיך?

"הסירות, הנמל ושאר הנופים של העיר בונים את השפה שלי. בעזרתם אני יודע לדבר". הרעיונות של גידיגיאן נרקמים בתמונות של ים, סירות וגלים, שכונות ורחובות קטנים. "מרסיי מסמלת עבורי שלושה דברים: עממיות, רוח מרד וערבוב - אני לא אוהב להשתמש במילה 'רב תרבותית'. אני לא מכיר הרבה ערים שהן כל כך מעורבבות כמו מרסיי".

בסרטיך הדמויות הראשיות הן נשים החוות משבר. כיצד אתה מתחבר כגבר לסיפורה של אישה, לעולמה, לנשיות שלה?

"במובן העמוק, אין הבדל בין גברים לנשים", מכה אותי גידיגיאן בתדהמה. "מן הבחינה הזו אני היוצר הקולנועי הכי פמיניסט שיכול להיות". הנשים של גידיגיאן לוחמות ושורדות את תלאות החיים, לפעמים מצילות את הגברים שלהן, לפעמים משלמות מחיר כבד מדי. "ברגעי משבר נשים ממשיכות להיות מעשיות. הן ממשיכות לתפקד ברמה היום יומית ומבצעות את כל המטלות השגרתיות הנדרשות. נשים לא עוצרות אף פעם", מסביר גידיגיאן וסוחט ממני צחוק מתגלגל. ומה עם הגברים? "הגברים נשארים בבר, מקשקשים ומשתכרים".

האם אתה נעזר באישתך בעיצוב הדמויות הנשיות?

"השחקנים תמיד שותפים ליצירה. הם מביאים עמם משהו שקול לכתיבה. הם מביאים את עולמם האישי ויוצרים חיבור בינו לבין עולמו של התסריטאי והבמאי".

המשך הראיון בידיעה הבאה (ממש ממש מתחתנו).