סרטו החדש של ז'אן בקר "אחר צהרים בכפר עם מרגריט" הינו יצירה מינימליסטית שייתכן והמקום הראוי לה היה בימת התיאטרון.לא הרבה קורה בעייריה צרפתית קטנה שבה כולם מכירים את כולם ואיש אחד גדול מידות מוצא לו בת לוויה לזמן שהוא מבלה על הספסל בגן הציבורי.
בקר שבעברו יצירה מופתית כ"קיץ קטלני" הנפלא (בו מבצעת איזבל אדג'ני את הגדול בתפקידיה) מנווט את העלילה ביד עדינה ובבימוי כמעט בלתי מורגש. הוא מוביל את הצופה בקצב מנומנם משהו מתחילת הסרט ועד לסופו.
[*]
למרות המינימליזם יש סיבה אחת ובולטת לעין לראות את "אחר צהרים עם מרגריט" ולסיבה הזו קוראים ז'ראר דפרדיה. דפרדיה - ללא ספק גדול שחקני צרפת היום - כבר עשה את שלו בקולנוע האירופאי והעולמי וגילם מנעד כמעט בלתי נדלה של תפקידים בלמעלה ממאה ושמונים סרטים.
היום אומר דפרדייה שכאשר הוא משתתף בסרט "זו מנוחה בשבילו". דפרדייה גדול המידות לא צריך לעשות כמעט דבר, ואפילו אם רק יביט באופק יש בו עוצמה ונוכחות אדירה והוא מצליח לטעון את דמותו של ז'רמן האיטי וטוב הלב בעומק ובאינטנסיביות שהופך את הדמות שלכאורה היא חד מימדית ומשעממת לעולם ומלואו של הומניות מרגשת. אין בנמצא בימינו שחקנים רבים בקליבר של דפרדיה שמצליחים כמוהו למלא את המסך גם בתנועת ראש או במבט של רגע – והצופה נהנה מכל רגע ואפילו מתרגש לנוכח הפגנת המשחק המאופקת אך החודרת של דפרדייה. דפרדייה הוא אייקון אמיתי בצרפת וצפייה ב"אחר הצהרים עם מרגריט" מבהירה לצופה מדוע.
[*]
לצידו של דפרדייה השחקנית המדהימה ג'יזל קסדסוס בת ה-95 שמהווה את הניגוד המוחלט לדמותו של דפרדייה בסרט - הוא ענק ופשטני והיא קטנה ומתוחכמת. אבל שניהם אנשים שחדוות החיים לא עזבה אותם גם בשעותיהם הקשות - הוא שגדל ללא אהבת אם והיא שנשארה אישה בודדה וגלמודה.
ביחד יצאו הזוג המוזר הזה למסע ספרותי קסום בעקבות עולם המילה הכתובה ורק בשל הכבוד שנותן בימאי הסרט לספרים כדאי להסיר בפניו את הכובע.
[*]
מוסרי ההשכל שהסרט מציג בפני הצופה כבר נשחקו בלא מעט סרטים (השכלה היא הדרך לגאולה, ידע הופך אותך לאדם טוב יותר) אבל חוזקו של הסרט הוא בשחקניו ובכימיה הנהדרת שבין אנסמבל השחקנים שהרכיב בקר.
שמונים הדקות ומשהו של הסרט חולפות בקלילות ואנו נשארים עם משחקו הנהדר והמשוחרר של דפרדייה שרק בזכותו שווה לקנות כרטיס לסרט.