Seret מהעבר: 20 שנה ללילות בוגי

אחד הדברים המיוחדים ביותר בקלאסיקה המודרנית "לילות בוגי" של הבמאי היחיד במינו פול תומאס אנדרסון הוא היכולת של הסרט להיות מצחיק ומטריד, מבדר ומותח ועם זאת להרגיש מאוד מציאותי ואנושי. אנדרסון הוא מסוג הבמאים כמו האחים כהן וקוונטין טרנטינו שאוהבים קולנוע ועושים סרטים לאנשים שאוהבים קולנוע. "לילות בוגי" הוא בראש ובראשונה סרט על עשיית סרטים. אנדרסון לוקח את תעשיית הפורנו ומציג אותה בתור מה שהיא בדיוק: תעשיית קולנוע.

זה הפיצ'ר השני של הבמאי והתסריטאי, שהיה רק בן 27 בזמן עשייתו. הסרט מבוסס על סרט מוקומנטרי קצר שעשה אנדרסון תשע שנים קודם לכן בשם "סיפורו של דרק דיגלר". תפקידו של כוכב הפורנו הוצע במקור לליאונרדו דיקפריו אך הוא סירב מכיוון שבדיוק חתם על השתתפותו בסרט "טיטאניק" והתפקיד הלך למארק וולברג. הדמות של דיגלר מבוססת על על שחקן הפורנו האמיתי ג'ון הולמס, שהיה פעיל בשנות השבעים והשמונים תחת השם ג'וני וואד. אחת הסצנות מסרטיו של דירק דיגלר בסרט היא שחזור כמעט מדויק של סצנה מאחד מסרטיו של וואד (הסצנה שבה הוא יושב על הבר ודמותה של ג'סי נכנסת ושואלת את המלצר על האוכל בלוס אנג'לס).

[*]

אנדרסון עובד גם פה עם הצלם רוברט אלסוויט, שאיתו ישתף פעולה בעתיד בכל סרטיו למעט "המאסטר" ב-2012 וסרטו העתיד לצאת השנה "Phantom Thread" שאותו יצלם אנדרסון בעצמו. הסרט "לילות בוגי" מלא בוואן שוטס ארוכים ומורכבים של חיי לילה של הסבנטיז ונראה שהוא שואב הרבה השראה מ"החבר'ה טובים" של מרטין סקורסזה. השוטים האלה יגדירו את סגנון הבימוי של אנדרסון ברבים מסרטיו.

בהרבה מובנים "לילות בוגי" שונה מסרטיו הבאים של אנדרסון. בעיקר בגלל הטון הקליל ולעתים קומי של החצי הראשון של הסרט. עלייתו של דיגלר לגדולה היא רצף של סצנות משעשעות וכיפיות בלי כמעט שום דבר שלילי. כמו הסם שרוב הדמויות בסרט צורכות, החצי השני הוא כמו דאון של קוקאין ובו הכל משתנה במסיבת השנה החדשה שמסמלת את בואו של עשור חדש ואיתו מגיע הרגעים האפלים והמטרידים ביותר בסרט. מה שיזכיר יותר את הגישה המאוד קשוחה של אנדרסון לדמויות פגומות ולטרגדיות אנושיות.

בסרט הזה במיוחד אפשר מאוד להרגיש את האופן בו אנדרסון הוא במאי ותסריטאי שאוהב את הדמויות שלו. כיף לראות אותם מצליחים וכואב לראות אותם נופלים, למרות עיסוקם השנוי במחלוקת בתעשייה שנמצאת עד היום בתחום מאוד אפור מבחינה מוסרית. אלא שהתסריט המעולה אף פעם לא נותן לאף דמות להרגיש סטרואיטיפית. גישה שיותר מזכירה את האופן שבו הטלוויזיה של השנים האחרונות מתייחסת לדמויות של אנטי-גיבורים.

סצנה קלאסית היא סצנת מסיבת הבריכה שמתרחשת מיד לאחר ריב של הדמות הראשית עם אמו. הסצנה שאורכת כשלוש דקות ללא קאטים עוברת בין דמויות שונות בדיאלוגים קלילים שמרגישים כאילו הם לקוחים משיחות מהחיים האמיתיים. כל מי שיודע דבר או שניים על קולנוע יודע כמה מורכב לעשות סצנה מסוג זה. אחד הדברים שנאמרים לעתים קרובות על הסרט זה שהוא מרגיש "חי" והסצנה הזו היא אחת הסיבות לכך.

מבחינה טכנית ומבחינת הכתיבה אין ספק ש"לילות בוגי" מחזיק מעמד בסטנדרטים ההוליוודיים של ימינו. גם אחרי עשרים שנה הוא עדיין יצירה קולנועית מרשימה וגדושה באורך של שעתיים וחצי. עם זאת אני חייב לציין שהאופן שבו תעשיית הפורנו מוצגת כאן יכולה להטעות. לא הייתי אומר שהסרט מאדיר את התעשייה, שבאופן די שיטתי מנצלת נשים שהרבה פעמים נדחפות בכוח לתוכה ומתקשות לצאת ממנה.

[*]

הסרט אמנם מראה תמונה מורכבת בה אנשי הפורנו מתקשים לעבור לתחום אחר בגלל הסטיגמה שמודבקת עליהם והדמות של רולר גירל חווה חוויה מאוד לא נעימה עם עובר אורח שמתבקש להצטלם לאחד מסרטיה, אבל העלילה לא מתייחסת לעובדה שהרבה מהנשים שמועסקות בתעשיית הפורנו הגיעו בהרבה מהמקרים מזנות בעברן ורבות מהן חוות תקיפות מיניות בדרך. עם זאת באחת מהסצנות שירדו בעריכה הדמות של בקי ברנט חוטפת מכות מבעלה הטרי ואחר כך מחזירה לו באותו מטבע.

הסרט מלא בשחקנים מפורסמים שלימים נהיו יותר מפורסמים בהם ג'וליאן מור, ג'ון סי ריילי, דון צ'ידל, ברט ריינולדס וויליאם ה. מייסי וכמובן מארק וולברג. אנסמבל מטורף שכל במאי יכול לחלום עליו. בהמשך אנדרסון יהפוך להיות יותר פילוסופי ב"מגנוליה" ויותר אישי בסרטים כמו "זה ייגמר בדם" ו"המאסטר". הוא יחזור לשנות השבעים ב"מידות רעות" ואפילו תעלה השאלה לסרט המשך ל"לילות בוגי" אליה אנדרסון ישיב ב"אני לא קונה את זה שהדמויות האלה בחיים עדיין". למען האמת, גם אני לא.