שמישהו יוציא את קלינט איסטווד לגימלאות

במה שמסתמן כטור שבועי של סער ורדי, מצוות אנשי אתר "סרט", אנו מביאים לכם את מחשבותיו של סער לאחר שצפה בסרטו האחרון של קלינט איסטווד, "מיסטיק ריבר" שמוקרן בימים אלו בבתי הקולנוע.

מיסטיק ריבר, סרטו המדובר החדש של הבמאי קלינט איסטווד, מביא בשורתו התחתונה סיפור של חברות ויחסים בין בני אדם, ואיך מעשים שאנחנו עושים משפיעים בסופו של דבר על כל אותם אלו שיקרים לנו וסובבים אותנו. המסר המרכזי של העלילה, עליו חוזרים הגיבורים כמה וכמה פעמים במהלך הסרט, גורס שישנם אירועים בחיים שלנו שיש להם השפעות מרחיקות על כל רצף חיינו, השפעות מהן לא נוכל להתחמק לעולם, נלך לאן שנלך.

סביב הדינמיקה הזו, של סיבה ותוצאה, סובב ומסובב, מתפתחת עלילה ארוכה ומפותלת בת שעתיים ורבע, המביאה בפני הצופה את סיפורם של שלושה חברי ילדות בעיירה וואספית אמריקאית טיפוסית במדינת מסצ'וסטס שבארצות-הברית - ג'ימי (שון פן), שון (קווין בייקון) ודייב (טים רובינס). אותו האירוע המשנה את מסלול חייהם של השלושה מתרחש כבר דקות הראשונות של הסרט, כאשר השלושה נצפים כילדים פרחחים 25 שנה בעבר, שנתפסים במהלך מעשה ונדליזם לא מוצלח ע"י צמד מבוגרים המתחזים לשוטרים, שמנצלים את חששותיהם מפני החוק, וחוטפים את דייב הצעיר בחסות סמכותם המזויפת. דייב מחולץ מידי השניים רק ארבעה ימים אחרי כן, כשהוא חבוט ומנוצל מינית. 25 שנה מאוחר יותר, דייב הוא תמהוני הרדוף ע"י עברו, ג'ימי הוא איש משפחה ועבריין מקומי, ושון הוא שוטר משטרתי גרוש. מפגש טעון בין הדמויות מתרחש כאשר בתו בת ה-19 של ג'ימי נמצאת ירויה למוות סמוך לנהר המקומי, וכל הרמזים מובילים לכך שדייב הוא הרוצח.

מכאן ואילך מתחיל איסטווד ברכבת הרים אמוציונלית וחזותית, המהתלת בצופים, כאשר כל תפנית בחקירת הרצח משנה את השתלשלות האירועים לכאן ולכאן. כאן גם ניכרת גדולתו של איסטווד כבמאי, בכך שהוא שולט בכל הפרטים הקטנים, שותל אקדחים טעונים בסצנה אחת ומעלים אותם בזו שאחריה, ומטמיע בלב הצופה הרגשת אי-ודאות שיוצרת ציפיה דרוכה וכנה לגבי העתיד להתרחש. בהינתן ההנחה שהכול קשור זה בזה, נראה על פניו שיש הצדקה לסצנות הארוכות והמבלבלות המאפיינות את הסרט מתחילתו ועד סופו. מוסיף לאווירת המתח והעניין גם צילום אפל ומאיים, הנכנס לנבכי נשמתן של הדמויות ומסייע בהובלת הצופה עמוס המידע בינות ההתפתחויות השונות.

גורם נוסף שנזקף לזכותו של הסרט הוא המשחק האמין והמשכנע של הדמויות, ובעיקר של שון פן כעבריין המזדקן ג'ימי מארקם, שנגרר בעל כורחו חזרה לעולם הפשיעה לאחר הירצחה של בתו הבכורה. פן, שכבר מתורגל בתפקיד הפושע המיוסר מיצירות מופת כמו "היא כל כך יפה" ו"גבר מת מהלך", מביא למסך דמות מורכבת ושברירית, מונעת ע"י יצרים של תסכול ונקמה. טים רובינס, מצדה השני של העלילה, מצייר פורטרט מהימן ומוצלח של קורבן הניצול המיני, שגדל להיות מבוגר בעל נפש שסועה וחבוטה המגונן בכל כוחו על עברו הטראומטי. רובינס, שחקן אופי הזכור במיוחד מתפקידו כאסיר העולם אנדי דופרנס ב"חומות של תקווה", ושבתפקידיו האחרונים גילם שורה של תפקידים מגוונים החל ממדען מתוסכל מינית ("המין האנושי"), דרך אסטרונאוט פטריוטי בעתיד ("המשימה: מאדים") וכלה בהופעה קצרה ומשעשעת כנשיא ארה"ב ("אוסטין פאוורס: המרגל שתקע אותי"), מוכיח פעם נוספת את יכולתו להביא אל המרקע תעצומות נפש מרעננות ומשכנע במיוחד ומצליח לצקת משמעות ותוכן בדמותו של דייב המסוכסך. ללא ספק, אם הגיעה לרובינס אי פעם מועמדות לפרס האוסקר, הרי שזה על תפקיד המשנה המצוין שהוא מבצע בסרט הזה. לא נפקיר גם את מקומה של זוכת האוסקר מרסיה גאי האדן (בעבור תפקידה בסרט "פולאק"), המגלמת את סלסט, אשתו החשדנית של דייב, המביאה הופעה קצרה ומשכנעת במיוחד למסך.

נראה, על פניו, ש"מיסטיק ריבר" ניחן בכל התכונות הנדרשות להפיכתו מעוד סרט מעניין לצפייה לסרט מצויין. הבימוי המקצועי, הצילום האפלולי, המשחק המשכנע לרוב, חוברים יחד (בצדק) לפסיפס קולנועי ייחודי וחדיש. אולם יומרנותו של הסרט לכסות כל כך הרבה תחומים, והניסיון לספר סיפור בעל רבדים כה רבים בנשימה אחת, היא שניצבת בסופו של דבר בעוכריו. כל זמן שנראה שהעניינים מתנהלים על פי אותה לוגיקה פנימית שמותווית בתחילת הסרט ומתוזכרת תדירות לאורכו, זה תופס. בעשרים הדקות האחרונות של הסרט, כאשר אותו הגיון הוא שקם על יוצרו להורגו, לא ניתן שלא להרגיש תחושה מעיקה של אכזבה מעוד מסע מרתק שנגמר בריצת אמוק לתהום.

מבלי להיכנס יותר מדי לפרטים ולהרוס לאלו מביניכם השואפים לצפות בסרט בעצמם, אומר רק שהקצוות נסגרים בצורה לא משכנעת, הפיתרון העלילתי שמוצע לקונפליקטים שבין אופיין המנוגד הדמויות, כמו גם לכל תעלומת הרצח עצמה, מותיר אותך עם תחושה של פספוס קולוסאלי. סיבה ותוצאה? זה תופס אולי ברוב הסרט, אבל בסוף נראה כאילו התסריטאי פשוט חיפש דרך לסיים את העלילה בכל מחיר. בהתחשב בכך שהסיפור מבוסס על ספר מוצלח, לא ניתן שלא לחשוב מה עבר לכותב בראש באותם הרגעים. אין סגירת מעגל של ממש לאף אחת מהעלילות, כאשר התחושה כאילו עוד רגע הולך לקרות משהו חשוב שיסביר את הכול נותרת ללא מענה עם הופעתן של הכתובוית. הפיתרוון הסתום, לרצח כמו גם לנפשם המשוסעת של ג'ימי ושל דייב, לא ממש משכנע. הופעתו של קווין בייקון כצלע השלישית, החוקרת את הרצח ומנווטת בין דמויותיהם של ג'ימי ודייב, הופכת להיות מעיקה ולא מובנת, ולא ניתן שלא לרצות לייחל שמדובר במתיחה לא מוצלחת, שבסופה ייצא יגאל שילון ממאחורי הפרגוד, יתנצל על הפספוס ויציג בפני הצופה את הסוף האמיתי, זה שהוא הרוויח את היושר לצפות בו לאורך שעתיים ורבע שלמות של חייו.

לסיכום ניתן לומר ש"מיסטיק ריבר" מצדיק את האמרה הגורסת, שזקנתו של אדם מביישת את נעוריו. לו היה לו סוף מספק או הגיוני יותר, ודאי היה זוכה לציון הולם בבואי לדרג אותו. אולם אותן עשרים דקות, הן שמעיבות על המשחק, הבימוי, והצילום יחדיו. זה מבחינת הסיבה לתחושותיי האמביוולנטיות. התוצאה, בתצורת תסכול עז ורצון ללמד את התסריטאי דבר או שניים אישית על יחסים בין בני-אדם ולומר לו שככה לא מתנהגים לצופים נאמנים, מביאה אותי לתת לסרט דירוג סופי של 3 מתוך 5 כוכבים, מתוך ציפיה שאולי בגרסת הדי.וי.די יוצג סוף אלטרנטיבי של הבמאי, שיציל את מעט הפוטנציאל האדיר באמת שהכשרונות הרבים שחברו לעשיית הסרט הזה הכילו בתוכם...