אין כמו ההיימט (1 ו- 2)

לא מכבר עלה בסינמטק תל אביב "היימט 3", החלק השלישי בטרילוגיית ה"היימט" של הבמאי והתסריטאי הגרמני אדגר רייץ. איך אפשר לכתוב על ה"היימט" של אדגר רייץ? מדובר במפעל חיים שמשתרע על פני מאה שלמה, 3 חלקים ו-3135 דקות צפייה. נשמע מבהיל? לפני שבועיים הודעתי למשפחתי ולחבריי שאני יוצאת למסע. כבשתי שניים מחלקי ה"היימט" וחזרתי כדי לספר לכם את הסיפור של אדגר רייץ.

לפני שבועיים התחיל המסע שלי להרים, לאיזור ציורי וכפרי בשם הונסרוק, מקום הולדתו של אדגר רייץ. אי שם בהרים יושב כפר קטן ודמיוני בשם שאבאך. הכפר הזה וביחוד משפחה אחת, עתידים להשתלט על הזמן שלי. משפחת סימון.

אבי המשפחה מתיאס הוא הנפח של הכפר והוא יחיה לנצח נצחים עם אפולוניה, אישתו. הפרק הראשון של "היימט 1" נפתח בשנת 1918 עם חזרתו של בנם הצעיר פול משדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה. הצילום בשחור-לבן גרם לי למצמץ בחוסר הבנה כאשר מדי פעם הופיע טאץ' של צבע בתוך הסרט. ככל שהתקדמנו, הסרט ואני, הבנתי שכשרייץ מתעד התרחשות חשובה בחיי גיבוריו הוא מחמם אותם בכמה פריימים צבעוניים.

הסיפור מתחיל כאשר פול נושא לאישה את בתו של ראש הכפר, מריה. לא עובר זמן רב ופול נעלם ביום בהיר אחד ומותיר מאחור את מריה ושני ילדיהם, אנטון וארנסט.

יחד עם מריה אנחנו מדפדפים בדפי ההיסטוריה של העם הגרמני בעוד המשפחה מתרחבת לאסופה של דמויות משעשעות ונוגעות ללב. הבנים גדלים ומתגייסים לצבא הגרמני, למלחמת העולם השניה, ואילו מריה מתאהבת בשנית ונולד לה ילד שלישי, הרמן. זה הקטן גדול יהיה ב"היימט 3". והנה צץ פול שברח לאמריקה ושם הפך למיליונר אמריקאי נפוח. הפרק האחרון ב"היימט 1" מסתיים במותה של מריה ב-1982.

היופי ביצירה של אדגר רייץ הוא באופן ההתבוננות שלו בנעשה: רייץ מסתכל על העולם מבעד לעיניים הפרובנציאליות של תושבי שאבאך. הוא צוחק עליהם ואיתם, מראה אירועים חסרי חשיבות, מחסיר אירועים גדולים, כאילו המצלמה בולעת באופן אקראי את חייהם.

"היימט" בגרמנית זה בית, מולדת, מכורה. רייץ מציג את הסיפור של המולדת שלו מבעד לעיני האנשים הפשוטים. התחושה היא כמעט תיעודית והרגעים היומיומיים בחיי המשפחה הם אלו ששואבים את הצופה לתוך שגרת חיי משפחת סימון.

כל פרק נפתח במסורת נפלאה ובה מראה אחד מבני הכפר תמונות של שושלת סימון בסצנות מן הפרקים הקודמים ומסביר את מקומו של כל אחד ואחת.

רבים מכם ודאי סקרנים לגבי ההתייחסות שלו לשואה, להשמדת העם היהודי. תושבי שאבאך לא מדברים על זה. נוח להם לבנות בית מפואר על חשבון בנקאי יהודי שנעלמו עקבותיו. הם מדחיקים את השואה ועסוקים בילדיהם שהלכו למלחמה. ישנה רק סצנה אחת חזקה הקשורה למה שבאמת קרה בגרמניה באותן שנים: אנטון המשרת כצלם צבאי מגיע יחד עם המפקד-במאי שלו ליער, כדי לצלם הוצאה להורג של אנשים, אולי יהודים, שנתפסו. צוות הצילום בודק זוויות, בוחר עדשה מתאימה, בעוד מכונות הירי ממתינות. רק כאשר נותן הבמאי את האות כי סיים את ההכנות לצילום, המכונות יורות. בסצנה זו הופך רייץ את המצלמה לאקדח, שכן בדקות החולפות עד להוצאה להורג, אנטון מנסה למשוך זמן ומסתבך בהרכבת העדשות. ישנה תחושה שהמצלמה היא שגזרה את דינם של האומללים.

פרקיו האחרונים של "היימט 1" הותירו אותי מאוכזבת קמעה. מול עיניי הכלות התמוססה יצירת המופת ותחתיה קמה מיני סדרה אמריקאית משנות ה-70. נראה היה שרייץ התעייף ואין לו מה לומר ומה לחדש באותם פרקים נעדרי אפוס. "היימט 2" לא ביקר בארץ. הוא מציג את סיפורו של הרמן, בנה הצעיר של מריה ההולך ללמוד מוזיקה והופך למלחין. הוא מתוודע לקלריסה הזמרת, אך משום שאינו בשל לאהבה, דרכיהם נפרדות. הן חוזרות ומצטלבות ב"היימט 3".