מחווה לפליני בסינמטקים

מאת: מערכת "סרט"

בתחילת השבוע נפתחה בסינמטקים ברחבי הארץ מחווה לאחד היוצרים החשובים, המעניינים, המסקרנים והתורמים ביותר להתפתחות הקולנוע במאה השנים האחרונות, פדריקו פליני. האיש ששמו מקושר עם ביזאר, שונה, אחר. שהדמויות והסיפורים של היו מוקצנים, ששילב ריאליזם עם סוריאליזם. האיש שהפך את מרצ'לו מסטרויאני ואת אניטה אקברג לשמות מוכרים בכל העולם ואפילו, האיש, שהמציא את המונח, "פפראצ'י".

מעולם לא היה בקולנוע יוצר עם עולם כה מאופיין כפדריקו פליני. בספרות אפשר לדבר על "עולם קפקאי", אך בקולנוע - רק על פליני אפשר לדבר במונחים של "עולם פלינאי" (אולי גם צ'פלין).

[*]

מהבחינה הצורנית, בסרטיו חוזרות דמויות אופייניות של ליצני קרקס, אנשים מוזרים - לעיתים מעוותים, גמדים וענקים, זקנים מופלגים, אנשים מכוערים, שמנים, שדיים ענקיים, נשים שופעות ועוד.

גם בצילום ובעריכה יש לו חותם אישי; סצינות שנפתחות בעיצומה של ההתפתחות העלילתית, בדרך כלל ב"קלוז אפ" - הפוך מהמקובל. רק אחר כך, ולעיתים די מאוחר, תבוא פתיחת הפריים, והאקספוזיציה, ללמדנו מה הרקע להתרחשות הנצפית. סגנון זה מצליח לבטא בעיקר אינטנסיביות רבה.

[*]

סרטיו נוצרו בסדר מיוחד העונה על המצבים הנפשיים שבהם היה שרוי בתקופות שונות היוצר המקורי ביותר בקולנוע. את "שמונה וחצי" לא יכול היה פליני ליצור 10 שנים לפני שיצר אותו, אך גם לא 10 שנים לאחר מכן. המצב הנפשי שבו היה שרוי ב-1963 איפשר לסרט להיות כפי שהוא.

את הסרטים של פליני ניתן לחלק לשלוש קבוצות, שהן גם כרונולוגיות: הסרטים המוקדמים - מ"אורות הוורייאטה" עד "לילות כביריה"; הסרטים מתקופת הפרובלמטיקה של פליני - מ"לה דולצ'ה ויטה" עד "סטיריקון"; והסרטים הבתר-פרובלמטיים - מ"סטיריקון" עד הסיום ב"קול הלבנה".

[*]

ב-1938 חצה פליני את הרוביקון האישי שלו, עזב את עיירת הולדתו, רימיני, ובא לרומא. בשנות ה-40 של המאה הקודמת מצא את דרכו לחבורת הניאו--ריאליסטים בראשות רוברטו רוסליני, שהייתה האוונגרד האינטלקטואלי באיטליה של שלהי מלחמת העולם השנייה. פליני היה אהוב מאוד על החבורה. הוא סייע בעיקר בכתיבת תסריטים, ביניהם "רומא עיר פרזות" ו"פאיזה".

מהבחינה הסגנונית למד פליני רבות מהניאו-ריאליזם, בעיקר את הסיפור האפיזודי, שבו העלילה בסרט אינה מסופרת בקו ליניארי מרגע מסוים עד לרגע הסיום, כשכל תמונה מוסיפה דבר מה לסיפור העלילה. בסיפור האפיזודי בנוי הסרט מאפיזודות קצרות שלהן מעמד עצמאי, המוסיפות לסרט הלכי נפש, אידיאולוגיות או הבהרת דמויות ורעיונות. בסרטיו הראשונים נתפס העיסוק במציאות קרתנית ונאיבית ובדמויות פשוטות כהמשך למסורת הניאו-ריאליסטית.

[*]

מצד שני, מבחינה תמטית התעניין פליני בחלומות של בני אדם ובשברונם, בניגוד גמור לניאו-ריאליזם שעוסק במציאות ובמצוקותיה. בשנות ה- 50 של המאה הקודמת הותקף פליני שוב ושוב בידי מבקרים דוקטרינריים באיטליה כ"בוגד" בערכי הניאו-ריאליזם, והוא אף טרח וכתב מכתב תשובה עיתונאי ל"מבקר מארקסיסטי". רק כשהופיע "לה דולצ'ה ויטה" נגמרו הוויכוחים; היה ברור - פליני הוא במאי אחר.

הסרטים המוקדמים של פליני מתחלקים לשתי חטיבות. בשתיהן הגיבורים חותרים לשינוי מצבם, כשכל אחד מהם נושא בנפשו חלומות על עולם אחר מזה שבו הוא חי. בחטיבה אחת, הכוללת את "אורות הווריאטה", "הבטלנים" ו"הרמאים", הגיבורים אינם מוותרים על חלומותיהם, וממשיכים במאמצים (שנכשלים תמיד) לשנות את חייהם, ואינם באים על סיפוקם, גם לא בסיום הסרט.

[*]

לעומת זאת, בחטיבה השנייה, הכוללת את "השייח' הלבן", "לה סטראדה" ו"לילות כביריה", הגיבורים, למען האמת הגיבורה, חולמת, מתאכזבת, אך משלימה עם מר גורלה. גיבורה זאת נאבקת לשמור על מה שיש, לאחוז בציפורניים את מה שנורמטיבי, ולקבל את שאינו ניתן לשינוי. לג'ולייטה מסינה חלק משמעותי בקסם השזור בסרטים אלה.

אצל פליני הגיבורים שאינם שבעים לעולם הם גברים, ואילו הנשים תמיד יודעות להשלים עם גורלן המר. יחסו של פליני לנשים לא נתפס בתקופתו כבעייתי, כפי שהוא צריך להיראות היום.

[*]

במהלך המחווה יוקרנו מרבית סרטיו של הבמאי ולפחות בסינמטקים של תל אביב וחיפה כל העותקים יהיו מתורגמים לעברית.

הערת מערכת: הכתבה מורכבת מחלקים ממאמרו של אשר לוי אשר התפרסם בגיליון אוקטובר - דצמבר 2006 של "סינמטק".