Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אוונטי פופולו

מאת: רון פוגל

"גדולתו של סרט נמדדת ביכולתו ליצור אמירה שתשאר מעבר לזמן ולמקום הפקתו" כך מתבטא צלם הסרט "אוונטי פופולו" - יואב קוש בראיון שנערך עימו ועם יתר משתתפי הסרט, עשרים שנה לאחר שיצא לאקרנים, בשנת 1986.

ואכן הוצאתו ב- DVD של "אוונטי פופולו" לאחרונה (הד ארצי), מאפשרת לצופה, מעבר לצפייה מחודשת, גם את היכולת לבחון את הסרט יוצא הדופן הזה, בפרספקטיבה אומנותית והיסטורית.

איני חובב גדול של קולנוע ישראלי וגם המסר העולה מהסרט "אוונטי פופולו " לוקה בבוטות יתר ובחוסר תחכום המאפיין לצערי חלק גדול מהתעשייה המקומית...מהרגע הראשון שאנו פוגשים את החיילים המצרים המשוטטים במדבר ללא מטרה, מובן לנו כי זהו עוד סרט שיצעק בפרצופנו - "המלחמה היא גיהנום ואין בה מנצחים". וברוך השם, המסר הזה יחזור פעם אחר פעם בסרט, בסצנה הזויה יותר, או פחות.

סיפור העלילה הוא די פשוט: שני חיילים מצריים מוצאים עצמם אבודים בסיני, בשלהי מלחמת ששת הימים. בניסיונם להגיע בחזרה למצרים הם פוגשים טיפוסים שונים, כמו חייל או"ם שמת, צוות צילום אנגלי וחבורה של חיילים ישראלים שלא בדיוק יודעת איך להתייחס לצמד המוזר. החיילים נקלעים לסדרה של מצבים קומיים על גבול הסוריאליזם, עד לסוף הבלתי נמנע של הסרט.

שמו של הסרט לקוח משיר מחאה חברתי המבוצע במשותף על ידי החיילים המצרים ועמיתיהם הישראלים, באחת הסצנות המרכזיות בסרט. הצילום של הסצנה כשהדמויות מטילות צלליות על חולות המדבר נראה כלקוח מתוך איזה חלום מעוות ומעביר שוב לצופה את התחושה כי בעצם במלחמה אין חוקים ואין כללים, הכול אפשרי ובדרך כלל יסתיים ברע.

יחודו של הסרט הוא התמקדותו באויב הישראלי - החיילים המצרים כגיבורי הסרט. צריך היה הרבה מאד אומץ לב מצידו של הבמאי, רפי בוקאי (שנפטר לפני מספר שנים) כדי להרים פרויקט שכזה שמנסה, אולי בפעם הראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי, לבחון את המציאות ואת הסכסוך, דרך עיניו של ה"אחר" - הערבי.

בוקאי גורם לצופה לפתח הזדהות עם צמד החיילים ואף מציג את הישראלים לא בצורה האוהדת ביותר. סרטו נשאר בין הבודדים עד היום שניסה להתמודד עם המציאות הפוליטית שלנו בצורה שונה, חדשנית וללא פשרות וכאן עיקר חשיבותו.

היום, עשרים שנה לאחר שנוצר, במציאות של ימינו, כשהסכסוך עדיין בוער בעצמותינו ויש תחושה כי למרות הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינאית "אין עם מי לדבר" - מדהים לראות שוב את הסרט ולהבין כי שכנינו לאזור הם אנשים כמונו ונאלץ לחיות עימם כאן עוד שנים רבות. המסר של בוקאי - כי בעצם בכוח הזרוע ובהרג נוסף לא ייפתר דבר - הוא אפקטיבי ונכון גם לימים אלו.

בסרט יש מספר סצינות מצמררות שכבר נכנסו לפנתיאון של הקולנוע הישראלי ובמיוחד הסצינה שבה מדקלם החייל המצרי, בגילומו המעולה של סלים דאו, את המונולוג של שיילוק מתוך "הסוחר מונציה" של שייקספיר (אם תפצעוני לא אדמם?). זוהי סצנה מופתית שבה בעצם מראה לנו הבמאי כי בסופו של דבר, אין הבדל בין עמים וכולנו אנשים הרוצים את הטוב ביותר לעצמם.

הבחירה בדמות של שחקן ככוכב הסרט, מאפשרת לבוקאי לחדד ביתר שאת את המסר שהסכסוך הינו למעשה תיאטרון אבסורד אחד גדול והחיילים הם ניצבים בו. סלים דאו מספק כאן את אחת ההופעות המרשימות של שחקן בקולנוע הישראלי עד היום ורק בזכות משחקו, שווה הסרט צפייה.

למהדורת ה- DVD מצורפות שלל תוספות הכוללות ראיונות עם יוצרי הסרט היום, עשרים שנה לאחר שהופק. כמו כן ניתן למצוא בתוספות ראיונות עם תלמידיו של בוקאי מתקופת לימודיהם אצלו באוניברסיטת תל אביב, מאחורי הקלעים של הסרט, ראיון עם הבמאי שבו הוא מסביר מה הניע אותו להרים את הפרויקט (שנעשה כעבודת גמר), ביצוע עכשווי למונולוג של שיילוק וקטע מבחירת הסרט ל"סרט היובל" בשנת 1998, על ידי הערוץ הראשון (שימו לב לגאולה אבן הצעירה לצידו של המנחה, גבי גזית).

למרות היותו של הסרט יצירה לא שלמה ובוטה מומלץ לצפות בו (שוב?) גם אם בסופו התחושה היא מעיקה ופסימית (אבל מי אמר שקולנוע צריך רק לשעשע?)