ראיון בלעדי עם שרון בר זיו במאי הסרט חדר 514

את חדר "514" ראיתי לראשונה בפסטיבל חיפה והאפקט שלו עליי היה חזק ביותר – כמי שעשה סרטים קצרים בלוקיישן אחד ומכיר מעט את ההגבלות, הופעתי והתרגשתי מכך שהאפקט הצפוף יכול להישמר גם בסרט ארוך. הפשטות בה הצליח שרון בר זיו לקחת סיטואציה כביכול פשוטה ולמקד אותה לניואנסים כה קטנים ולהעמיק בהן, עד כי הלחץ אותו חווה הצופה זהה לאלו של הדמויות – הקסימו אותי בייחוד כשמדובר בסרט ישראלי ובגרעין רעיוני ממש לא מובן מאליו.

"חדר 514" הוא סרט הביכורים הארוך של הבמאי שרון בר זיו, מי ששיחק בסרטים כמו "בלוז לחופש הגדול" ובהפקות של התיאטראות הגדולים בארץ. הסרט כבר זכה בציון לשבח על הבימוי בפסטיבל טריבקה ובפרס חבר השופטים בפסטיבל טרקובסקי שברוסיה.

לאחר שאסיה נייפלד, גיבורת הסרט הייתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס פרסי אופיר השנה וזכתה בפרס על הישג אמנותי בקולנוע הישראלי על משחקה בסרט מטעם פסטיבל חיפה, היה זה רק היה עניין של זמן עד שזימנתי את במאי הסרט, שרון בר זיו, לשיחה על קולנוע, סיפור ומה מניע את היוצרים החדשים של הקולנוע הישראלי:

שלום שרון וברכות על הסרט.

שלום, תודה רבה.

המון שנים היית שחקן. ויחד עם זאת, נראה שהפקת הסרט התבצעה מאוד מהר. תהליך ההפקה ארך כשנה בלבד. איך אתה מסביר את היציאה הפתאומית הזו? האם זהו סיפור שחשבת עליו הרבה זמן? ולמה הוא יצא דווקא עכשיו?

התשובה שלי תפתיע אותך. אף פעם לא רציתי לשחק אפילו כשסיימתי את 'ניסן נתיב' וקיבלתי תפקיד ראשי ב'הבימה' סירבתי לכך ורק אחרי שהבנתי שלשם החיים מובילים אותי שיחקתי בתיאטרון אבל ידעתי שאמשיך משם הלאה. היום אני עד לכך שאכן כך הדברים התגלגלו ומחובר לייעוד שלי בחיים והוא לספר סיפור. היום אני יודע בוודאות שאותה תקופה שבה שיחקתי בתיאטרון, בטלויזיה, ומעט מאוד בקולנוע היתה בעצם רק עוד אחד הגלגולים של מספר הסיפורים שאני ותרמה לכך. אחרי עוד כמה גלגולים כתסריטאי, קופירייטר, מרצה לפרסום ועוד, מצאתי את "חלקת האלוהים" הקטנה שלי... הקולנוע! כאן אני מרגיש שהכל מתחבר: המשחק, הכתיבה, הצילום, הטכנולוגיה, הפילוסופיה, הכסף, הפוליטיקה, ענייני מגדר וחברה ועוד. כך שלמעשה אין כאן 'יציאה פתאומית' אלא תהליך פנימי ארוך מאוד של כעשרים שנה, ש"חדר 514" הוא רק הביטוי הפיזי שלו בעולם. ההרגשה היא שהגעתי הביתה.

[*]

הסיפור שבחרת לספר הוא סיפור מאוד חזק והרבה אומרים שהוא מגיע מהחיים של כולנו ונכנס לתוך החברה הישראלית ותופס אותה במערומיה. האם אתה שותף להרגשה הזו? האם הסיפור מבוסס על סיפור אישי שחווית?

הסיפור בהחלט מבוסס על חוויות שהיו גם לי. שמתי לב שגם אצל ארי פולמן (וואלס עם באשיר) שמוליק מעוז (לבנון) ואפילו יוסף סידר (בופור) - הסיפורים האישיים חיכו כמעט עשרים שנה כדי לצאת ולקבל טיפול. אולי כשאתה מתבגר, הכוחות העצומים שאתה משקיע כדי להדחיק דברים, הולכים ונחלשים וזה פורץ החוצה. כמו כדורסל שאתה מחזיק מתחת למים. לרגע אחד האחיזה שלך משתחררת והכדור מיד טס החוצה בעוצמה. זה כנראה התהליך כפי שחוויתי אותו ואולי תשובה לשאלה הראשונה שלך, למה זה קרה דווקא עכשבראש ובראשונה הסרט מפתיע אותך. הוא מפתיע אותך בכל האלמנטים הקולנועיים שלו. ראשית זה סרט מינימליסטי שצולם בלוקיישן אחד. השפה הקולנועית המחוספסת של הסרט היא חדשנית יחסית לקולנוע הישראלי ומתבססת על שוטים (בתנועה) שהם שוטים ארוכים, ריאליסטים ואקספרסיביים מאוד, בצילומו של עידן ששון ועריכת אמן סבלנית וסובלנית של שירה ארד, כך שמיד בולט לעין אלמנט ויזואלי מפתיע שלוכד את מבטך. בנוסף לכך פיתחתי שיטת משחק המאפשרת לבודד את הרגע ולהעמיק בו. התוצאה היא הפעלת מוגברת של הרגשות והמחשבות אצל הצופה. הנקודה השלישית היא ההתמקדות ב"מבנה העומק" של הסרט שהוא במקרה הזה הקונפליקט הישראלי הבסיסי ביותר - ביטחון מול מוסר. שלושת האלמנטים האלה קוראים אליך מיד מתוך המסך ואחרי עשר דקות בהן הצופה מתרגל אליהם, הם יוצרים אצלו תחושת ביטחון שהוא בידיים טובות. לשם שאפתי. אני מאוד שמח שמבקרי הקולנוע בארץ ובעולם חשו באלמנטים האלה התחברו אליהם ובעיקר היטיבו לכתוב עליהם בחדות ורגישות.

[*]

הסרט מתרחש בלוקיישן אחד. האם הכוונה הראשונית שלך היא לספר אותו כך? האם הבחירה השליכה על הסיפור? או להיפך?

ניגשתי לעבודה מתוך ידיעה שאתקל בקושי לגייס כסף לסרט הראשון. כתבתי את התסריט כך שאוכל לצלם אותו. ויתרתי על הרבה דברים תוך שנשאררתי נאמן לקונפליקט המרכזי שלי. למעשה הסרתי עוד ועוד אלמנטים לא נחוצים ונשארתי רק עם הגרעין הקשה. עם האמת הבסיסית שאי אפשר לברוח ממנה. ראיתי שהחדר האחד דווקא משרת אותי. זאת בעצם אלגוריה לקופסא הצפופה ששמה ישראל שבתוכה כולנו חיים. מיקרוקוסמוס.

[*]

עבדת עם שחקנית ראשית לא מוכרת כל כך בנוף הקולנוע הישראלי, שזה לה סרטה הראשון. איך הייתה העבודה עם שחקנים שזה להם סרט ביכורים ועוד בחלל שהוא כל כך קטן?

ברגע מסויים אתה צריך להבין מה אתה בדיוק מחפש אצל השחקנים שלך. אני מחפש מחויבות ונאמנות. ברגע שזיהיתי את המחויבות והנאמנות הזאת אצל אסיה, גיא, אודי, אוהד ורפי, ידעתי שהם לא יאכזבו אותי. להיפך, היה חשוב לי לא לאכזב אותם בסרט הביכורים שלי ועוד בחלל כל כך קטן! ידעתי שאני חייב להם ולצוות ההפקה שהסרט יצליח. הרצון שהם יצליחו במשימה שלהם הפכה להיות המשימה שלי בחיים. לא הייתי עומד בה ללא מיכל רובין וביבי רכס המפיקות הנפלאות של הסרט שבזכותן המסע המטורף הזה הצליח.

האם אתה רואה הבדלים משמעותיים בתפיסות הקהל בין סרטים מרובי לוקיישנים לסרטים בעלי לוקיישן אחד? איזו "שיטת" עבודה לדעתך עדיפה בעולם הקולנוע? אם יש כזו.

תודה על השאלה. אני באמת שואל את עצמי האם "כלבי הקש", "החבל", "הדייר" ועוד סרטי 'לוקיישן אחד' הם מוצלחים במיוחד משום שהם אכן מתרחשים רק בלוקיישן אחד? מובן שיש יותר סרטים מרובי לוקיישן אבל אי אפשר להתעלם מהעוצמה של סרטי 'הלוקיישן האחד' ודי אם נוסיף גם את "חשמלית ושמה תשוקה", "הנידון למוות ברח" של ברסון, שהושפעתי ממנו רבות וכמובן "10" של קיראסטמי האיראני ואפילו "בופור" - אין ספק שבחירה בלוקיישן אחד מחייבת שיהיה לך קודם כל תסריט דרמטי חזק במיוחד. אם אנחנו מחפשים שיטה, לא הייתי מחפש אותה בלוקיישן עצמו אלא בקונפליקט המניע את התסריט שלך. כשבמאי או במאית מבינים את הקונפליקט הזה לעומק הם רק צריכים להקשיב לו ולעקוב אחריו. הקונפליקט יקח אותם אל המקום הנכון בו הסרט מתרחש.

על איזה פרוייקטים אתה עובד/מתכוון לעבוד בעתיד? האם גם הם יימצאו בלוקיישן אחד?

הסרט הבא שלי עוסק באלימות והגזענות באזור התחנה המרכזית והמאבק בהם. זה הוא סוג של מותחן אלים. אני רוצה לצלם את כל הסרט בתחנה המרכזית בתל-אביב ולשאלתך אכן יש כאן שוב לוקיישן אחד למרות שהתחנה המרכזית אינה חדר והיא כמובן עולם ומלואו. לסיום אני רוצה לסיים בדימוי נחמד מהילדות של כולנו המתאר את המוטיב הזה: אין כמעט ילד בישראל ולא חשוב מאיזה דור שלא ניסה וכמעט תמיד הצליח להדליק אש באמצעות זכוכית מגדלת. מיקוד קרני האור הוא זה שיוצר את הניצוץ ואת הבעירה, כלומר דווקא מתוך המיקוד והצמצום נדלקת אש. כך אני רואה את הדברים. עוצמת הפשטות, האמת, העומק והמיקוד הפנימי בעשיית הסרט שלך הם אלה שמדליקים את האש אצל הצופה.

תודה רבה.

תודה רבה לך.