20 שנה לראיון עם הערפד

היום לפני 20 שנה יצא לאקרנים סרט הפולחן "ראיון עם הערפד", המבוסס על ספרה של אן רייס. הסרט זכה להצלחה רבה, להכנסות של מעל 220 מיליון דולר והשפיע רבות על ז'אנר הערפדים והאימה. יאיר פרי בודק איך הסרט השפיע על הקריירה של הכוכבים שלו בראד פיט וטום קרוז וכיצד הוא תרם לגל סרטי וסדרות הערפדים שבאו אחריו דוגמת "באפי", "דם אמיתי" וסדרת סרטי "דמדומים".

"ראיון עם הערפד" הוא סרט הערפדים של הדור שלי, ילידי שנות השמונים. אנו הגענו אליו עם ידע מעורפל על הרוזן "דרקולה", אחרי שבכיתה ה' התחפשנו בפורים עם גלימה שחורה, איפור לבן ושינייים מחודדות. ואז יצא האפוס האפל הזה, ב-11 לנובמבר 1994, לפני עשרים שנה בדיוק, ושבה את רוחנו הלא מוכנה. בראד פיט, טום קרוז, אנטוניו בנדראס, קירסטן דאנסט וכריסטיאן סלייטר משתפים פעולה בסיפור גדול מהחיים על הערפד לואי דה-פונטיו-דו-לאק ותלאותיו חסרות הפרופורציה במשך מאות שנים עקובות מדם. זה אפל, זה אלים, זה מיני, זה ענק. זה מכושף, זה אנושי, זה עצוב.

כדי להבין את סוד הקסם של "ראיון עם ערפד" צריך לבחון אותו בהקשר להתפתחות שתי מסורות נפרדות בעשרים השנה האחרונות: דימוי הכוכב ודימוי הערפד. כל כך הרבה כוכבים הטביעו בסרט הזה את חותמם אבל מסקרן לא פחות לבדוק כיצד הוא הטביע בהם את חותמו. היום, לאחר גל הערפדים שהכה בנו ללא רחם ונעלם כשהיה, קשה להבין כמה ההופעה של "סרט ערפדים" הייתה משמעותית בקורות החיים של אותם שחקנים באותו רגע הקריירה שלהם. בראד פיט של אחרי "תלמה ולואיז" ולפני "שבעה חטאים", בשיא יופיו הנערי וכשעוד ידע כיצד לבחור תסריט. טום קרוז של אחרי "אהבה בשחקים" וממש לפני "משימה בלתי אפשרית" כשעוד העמיד פנים שהוא אנושי. אנטוניו בנדראס, שזה עתה יצא מבין ידיו של אלמודובר בספרד והגיע אל הוליווד, כשעוד היה סמל מין . כריסטיאן סלייטר, רגע אחרי "שם הורד" ורגע לפני... "אוסטין פאוורס"? בכל אופן, בדיוק באמצע עשרים דקות התהילה שלו. וקירסטן דאנסט, רק בת 12, בתחילת הקריירה הקולנועית שלה ובליהוק מושלם של "יפה ומלחיצה" (אותו שכללה לכדי שלמות ב"חמש ילדות יפות"). על כל אלו אחראי הבמאי ניל ג'ורדן שרק שנתיים לפני כן שבר את כל החוקים עם "משחק הדמעות" והתפנה לעבד את הספר הראשון בסדרת הספרים המצליחה The Vampire Chronicles" " של אן רייס (שגם כתבה את התסריט).מדובר בגלרייה מונומנטלית של כוכבים וכוכבים-בהתהוות שמרשה לעצמה ללכת עד הקצה בתיאור חסר רחמים של הרצחנות הנוראית המפעמת מתחת לפני השטח של האנושות. הסרט, יותר משהוא מפחיד, הוא מטריד ומדכא ושלל השמות מקבעים אותו כיצירה חשובה שראויה לעמוד במרכז אור הזרקורים. העלילה מספרת על לואי האומלל (פיט), שהופך לבן-אלמוות-שותה-דם על ידי הערפד לסטאט (קרוז), אך בעקבות חילוקי דעת מוסריים (לסטאט הוא פסיכופט, לואי קצת פחות) לואי הורג אותו ויוצא לשיטוטים בעולם עם בת לוויתו הילדה-הנצחית והמלחיצה קלאודיה (דאנסט) ובדרכם הם פוגשים להקת תיאטרון ערפדית בניצוחה של ארמנד (בנדרס).

[*]

יש כאן משהו מרתק ביחס ליחס שלנו לכוכבים. דאנסט, בנדרס וסלייטר מגלמים שלוש דמויות משניות המופיעות, זורחות ונעלמות. כולם שחקנים בעלי קריירה מפוארת שנעה בדרך קבע בין סרטי איכות ("שמש נצחית בראש צלול", "העור בו אני חי" ו"נימפומנית", בהתאם) לזבל הוליוודי שהפקיד להם בוכטות בחשבון ("מסיבת רווקות", "החתול במגפיים" והקריירה של כריסטיאן סלייטר בהתאם). אבל בראד פיט וטום קרוז. פיט וקרוז. רק שמם של שני הכוכבים זה לצד זה מעורר צמרמורת. ניכר שלא משנה כמה שיט נרקסיסטי בסגנון "World war Z" או "מלחמת העולמות" השניים האלה יעשו, הם לנצח ישארו אלים בהוליווד, אשר סימני הזמן בקושי מראים עליהם את אותותיהם. כל עוד הוליווד שם, פיט וקרוז, כמו לואי ולאסטט, ימשיכו לקבור כוכבנים ולזהור כבני אלמוות, אם נאהב את זה ואם לא.

אבל מעניין לא פחות לבחון את "ראיון עם ערפד" כאב הרוחני של ז'אנר הערפד בגלגולו האחרון. "באפי", "אנג'ל", "דם אמיתי", "דמדומים", "יומני הערפד", "המקוריים" ואפילו "החצויה" הישראלי, כל גל ה"התאהבתי בערפד ואני לא סגורה על מה זה אומר" שעד ממש לא מזמן היה הדבר הכי חם פה, כולם חייבים את קיומם לסרטו של ג'ורדן, לא רק משום שהחזיר לאור הזרקורים את הערפד אלא כי טבע נראטיב השב וחוזר על עצמו. שני ערפדים, אחד מוסרי ומיוסר ואחד אלים וצמא דם (לואי ולאסטט, אנג'ל וספייק, ביל ואריק, משפחת קאלן וכל שאר הערפדים, סטפן ודיימון) נאבקים אחד מול השני כשביניהם עומדת צעירה יפה עם תכונות אפלות ומאיימות משלה (קלאודיה, באפי, סוקי, בלה, אלנה) בעימות שלעולם לא יהיה לו סוף. כל אותם סרטים וסדרות הושראו מ"ראיון עם ערפד", פיתחו את הנראטיב שלו, או רידדו אותו. לדוגמא: הבחירה של ג'וס ווידון, יוצר "באפי קוטלת הערפדים" להעמיד במרכז דווקא את מי שנלחמת בערפדים ודרך העימות מולם להבנות כוח נשי אל מול בלה מ"דמדומים", המשפיטה את עצמה אל כוחו הפאסיב אגרסיב של החבר הערפד המדכא שלה.

אם תשאלו אותי, הדבר המרתק ביותר ב"ראיון עם ערפד" הוא נקודת הביניים בייצוג דמויות הערפד בקולנוע ובטלוויזיה. עד עכשיו היה לנו בעיקר את דמותו של דרקולה, החל מספרו של בראם סטרוקר מ 1897, דרך "נוספרטו" מ 1922 ועד העיבוד של קופולה ב-1992. והנה מגיע "ראיון עם הערפד" והופך את דמות הערפד לא רק כיחיד, מקולל ומאיים, אלא כקהילה שלמה, ענקית ואינסופית שחיה מתחת לפני השטח. האיום יוצא מטירה עלומה בטרנסילבניה ומגיע עד לעולם המערבי,עד לרחובות שלנו,. "באפי" ו"אנג'ל" השכילו לא רק להתייחס לכך ישירות דרך דמותו של דרקולה אלא גם לשכלל את קהילת הערפדים לכדי איום בלתי ניתן להשמדה שאפילו לגיבורה החזקה בעולם, באפי בכבודה ובעצמה, אין שום שאיפות ריאליות להשמידו עד ליסוד. סיום הסדרה הוא התייחסות לא פחות ממבריקה לעניין הגדלת כוחו של היחיד לאינסופי על ידי הפיכה לקהילה. לעומתם, "דם אמיתי" משתמשת בציניות נשכנית והופכת את קהילת הערפדים המאיימת למפלגה אמריקאית מכובדת ובסוף הסדרה, לאחר התייחסות קצרצרה לעולם של המון ערפדים נטולי רסן, גם לחברה עסקית שמנפיקה מניות בבורסה. "דמדומים" סירסו את כוחו ההרסני של לסטאט לכדי "אדוארד קאלן" דמות הערפד היבשושית ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. קהילת הערפדים הרצחנית הפכה למשפחה לבנה עד כאב מהפרברים אשר שליטיה יושבים בפיאצה באיטליה ומבלים חמישה סרטים בלפנטז על קירסטין סטוארט.

"דמדומים" נקברה לפני כשנתיים ו"דם אמיתי" סיימה עונה מביכה-מעט-פחות-מקודמותיה ממש לפני כמה שבועות. אמנם "יומני הערפד" וסדרת הבת שלו "המקוריים" עוד באוויר, אבל אם את לא בת 13 כנראה שלא ידעת מזה. דווקא היום קצת חבל לי שגל הערפדים הגיע לסיומו (והוחלף על ידי "אגדות סקסיות"). דווקא היום, כשאנו עוצרים לרגע ומוקירים את סרט הערפדים של הדור שלי, הייתי רוצה שהמסורת שלו עוד תהיה בחיים. ואולי היא תשוב עוד. ערפדים, אתם יודעים, חיים לנצח.