Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: שלום כיתה א' - ראיון עם תומר הימן

תומר היימן משווה את יצירת הסידרה "גשר על הואדי" לריקמה עדינה, שבהתחלה היא שרטוט עדין של קווים. את התמונה המלאה רואים רק לאחר עמל רב ומלאכת מחשבת. "הסידרה הזו רחוקה ממה שאני וברק תכננו בהתחלה. חשבנו שהסידרה תהיה יותר אינטלקטואלית. אני מאמין, וכך אני פועל גם בחיים וגם ביצירות, שהיצירה צריכה להיות קודם כל רגשית. הסידרה הזו בקלות היתה יכולה להיות איזה מניפסט אינטלקטואלי מתוחכם, פלצני, שבסופו של דבר לא מדבר לאנשים בכלל. היתה החלטה סגנונית וערכית ומודעת לעצמה, שאנחנו לא נותנים פה ביטוי לכל מיני מונולוגים ופוליטיקה והיו מלא..."

אבל היו כמה מונולוגים כמו של המורה סברין הנסערת ביום הנכבה, אני משסעת את דבריו. דבריה נאמרו ביום העצמאות למדינת ישראל, אותו יום אבל לערבים.

"היו לה, אבל מתוך העולם הרגשי שלה ומה שהיא עוברת בתור בן אדם פרטי. את בתור צופה, גם אם לא הסכמת איתה, התחברת אליה רגשית, לא מהראש, לא לתכנים שלה, להיפך. אני מקבל תגובות מאנשים שמתבלבלים ואומרים לי: 'אני מזדהה עם דברים שאני בכלל לא מסכים איתם'".

תומר מדהים אותי בנקודה מכריעה של הסידרה: היא מעוררת הזדהות עם הצד השני, על אף הדעות המקוממות. ידידה ערביה של תומר, בעלת תודעה לאומית מפותחת ושינאה לצבא הכובש, גילתה אמפתיה לחייל שנראה בסידרה. "היא אמרה לי: 'אני אוהבת את החייל הזה, הוא מרגש אותי, יש לי אמפתיה כלפיו'. זו דוגמא לכך שהיא מבולבלת מזה שהיא מוצאת חייל שמעורר בה רגש. כל צד פה רואה את הצד השני ומתפתח לו איזה שהוא רגש כלפיו".

עם אילו קשיים התמודדתם במהלך היצירה של הסידרה?

בסידרה ישנן סצנות טעונות רגשית ומקצועית. "מבחינה אישית, הפרק המאוד קשה לעשיה היה הפרק על פייסל, שהוא חבר קרוב שהזמין אותי לעשות את הסרט הזה ונלחם על הקמת בית הספר. פתאום אתה צריך להסתכל עליו כגיבור בפרק, מה הוא משרת כגיבור ואתה מגלה עליו דברים שאתה יותר אוהב ופחות אוהב ואז, מה אתה עושה עם זה?" שואל את עצמו תומר. בקונפליקט האישי-מקצועי ניתן יהיה לצפות בפרק השלישי של הסידרה. גם פייסל טרם צפה בו.

"החברות היא עמוקה, של כמעט 20 שנה. אלו המקומות בהם אתה נקרע בין אמת דוקומנטרית חזקה לבין המחויבות לחברות. אני קודם כל מרגיש יותר קרוב לסרטים שלי. אין גדר הפרדה בין היצירה שלי לביני. לא בנו אותה ואף אחד לא הציע לבנות אותה, אין תקציב לזה ולא יודעים איפה למקם אותה", צוחק תומר.

"הכל מעורבב: החיים האישיים, הרגש, החברות, אז גם הסידרה הזאתי באה ממקום נורא אישי. זה לא שקמתי בבוקר ובא לי לעשות סידרה על יהודים וערבים. לא! יש לי חבר טוב, שגדל איתי וגידל אותי ואני וברק מחוברים לזה מעמקי הנשמה", אומר תומר בעיניים בורקות ומספר שהיתה תקופה בה ברק עבר לחיות בין המשפחות. "לפייסל יש צימר והוא בא ואמר: זה בשבילכם לתקופת הצילומים. תבואו, אתם לא יכולים לנסוע כל פעם, זה בכפר קרע". וכך נוצר בין ברק לאנשי המקום קשר אנושי שהוא כעין ערפל חמים וסבוך העוטף את הסידרה בהרבה אהבה. "את ראית חומרים של שנתיים שהיינו שם, את חייבת להבין, זה לא קורה בפעם אחת".

תומר מספר על תהליך בחירת החומרים לסידרה, הכולל ויתורים כואבים על סצנות חזקות שלא משרתות את העלילה. "הדבר הכי קשה ביצירה מהסוג הזה זה היכולת לוותר. אתה חייב להיות בפוקוס וחד ולהקשיב לעצמך וגם לא להתחיל לחשוב על הקהל. המון המון יוצרים משועבדים לקהל שלהם", אומר תומר ואני קוטעת אותו משום שלדעת חבריי מעט מדי יוצרים מתחשבים בקהל שלהם.

"היצירה מקבלת חיים ברגע שהיא נפגשת עם הקהל. היא לא עומדת בפני עצמה. כיוצר וכאמן היצירות שלי חיות רק במפגש עם הקהל וזה חשוב לי מאוד. מבחינתי זה קולנוע, זו לא טלוויזיה. כשאתה עושה קולנוע ("תומר והשרוטים" ו"אביב" יצאו לקולנועים) יש לך מחויבות שמישהו יקנה כרטיס. אני בא משמה. "תומר והשרוטים" הצליח למכור 50 אלף כרטיסים ו"אביב" מכר 50-60 אלף כרטיסים. זה אומר שלמעלה מ-100 אלף צופים הלכו בערב המסויים הזה, לקחו בייביסיטר וויתרו לראות את יאיר לפיד באותו יום." מדגיש תומר ואני מתמוגגת. 50 אלף צופים לסרט תעודה ישראלי? הישג כביר. איי לאב יו צופים יקרים. "חשוב לי שהסרטים שאני עושה לא נשארים סרטים תל אביבים. בבאר שבע היתה הצלחה מטורפת, בשדרות ובקריות ובחיפה. עשרת אלפים איש מדרום הארץ הלכו ושילמו על סרט דוקומנטרי".

איך התקבלתם בכפרים ובישובים הסמוכים?

"דווקא הצד הערבי קיבל אותנו יותר טוב מהצד היהודי, כי הצד הערבי ידע שאנחנו באנו דרך פייסל. היה יותר קשה בצד היהודי מבחינת החשדנות, כי חלק מהמשפחות היהודיות ראו יצירות קודמות שלי וקלטו שזו הולכת להיות סידרה אישית. הם אמרו לי: 'תשמע, ראינו סרט אחר שלך ואנחנו מבינים שאתה רוצה להגיע למקומות עמוקים'. זו כניסה לתוך הבתים, מדובר בילדים, בחלום חיים של אנשים, מדובר בכוח של המצלמה שמתעדת". תומר נותן כדוגמא סצנה אחת אינטימית ומשפחתית ובה חילוקי דעות בין בעל ואשה. דוגמא אחרת, היא של אם שבתחילת הדרך היתה נגד המצלמות ורק לקראת הסוף הסכימה. מדוע שינתה את דעתה? "היא ראתה שאנחנו רציניים, שאנחנו לא באים ממקום פופוליסטי שטחי ושזו לא סידרה מתלהמת, וולגרית ואלימה. אני חושב שהיא הבינה שאנחנו באמת מחוברים לדבר הזה, שאנחנו לא ציניים. קשה היום שלא להיות ציני כלפי המציאות הפוליטית בישראל, את מסכימה איתי? אנשים נהרגים, אתה לא יודע אם עכשיו נחצה את הרחוב ונתפוצץ, אנשים שמה פצועים. כולם הרוגים, נפצעים, אף אחד כבר לא יודע על מה ולמה. הרי מתים פה אנשים ואף אחד לא מתייחס לזה בכלל. אתה נעשה ציני, בתור בן אדם צעיר ושפוי בדעתו. גם ברק וגם אני הצלחנו לא להכניס את הציניות הזו ליצירה". צפו היום בפרק השני של הסידרה ותבינו. השניים מניפים דגל של תמימות, ישירות ואי-ציניות כלפי שני העמים. זה לא דגל כחול-לבן, זה לא דגל ירוק. זה דגל שטרם עוצב והוא חלק כדף חדש שמחכה לידיים הקטנות שיציירו אותו.

ובהרמת הדגל הזו נעשה פאוזה (לפחות של כמה שניות עד שתלחצו על הלינק שמוביל לחלק השלישי והאחרון (והאישי ביותר) של הראיון – מה לעשות כל הדברים הטובים נגמרים מתישהו).