Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: שלום כיתה א' - ראיון עם תומר הימן

האם אפשר להתמכר לסדרה דוקומנטרית? ליוצר דוקומנטרי, ועוד ישראלי?! כאשר מדובר בסדרה "גשר על הואדי" (ימי שלישי ב- 22.00 בערוץ yesדוקו) וביוצר תומר הימן התשובה היא...כן!

בשבוע שעבר עלתה לאוויר הסידרה "גשר על הואדי" של האחים תומר וברק הימן. היום, שלישי ה- 20 בדצמבר משודר הפרק השני. הסידרה מביאה את סיפורם של ילדים, הורים ומורים הנפגשים במקום אחד: בית ספר ערבי-יהודי בכפר קרע, אי של שפיות בתוך המלחמה בין העם הערבי לעם היהודי. צפיתי בשניים מפרקי הסידרה בצימאון ומצאתי את עצמי מתנקזת לחדר העריכה של האחים הימן, אי של חוסר שפיות ועבודה קשה. צפוף, מבולגן, מרוכז, בדיוק כמו תומר הימן שמתיישב מול המחשב, כדי לנגן לי פרק נוסף מהסידרה, פרק שקורם מילים, פנים וצליל ברגעים אלו ממש. על החוויה ההימנית סיפרתי בביקורת שכתבתי בשבוע שעבר. בראיון זה אני סודקת את הדלת לעולמו של תומר הימן ואתם מוזמנים להציץ. אבל כראוי לגודל היצירה והיוצר (ואני לא מדברת במובנים הפיזיים) אחלק את הראיון לשלושה חלקים.

איך התחיל הפרוייקט המרתק של "גשר על הואדי"?

"אני בא ממושב כפר ידידיה, מושב ליד נתניה. בגיל 15 אני הולך לעבוד בפאב בנתניה ומתיידד עם מלצר בשם יגאל. מכל האנשים התקרבתי אליו הכי הרבה, התחברתי אליו והוא הופך להיות כמו אח גדול שלי. הוא פתח לי את הראש לכל מה שקשור לתרבות עברית וישראלית: נתן זך, דליה רביקוביץ', הרצאות של ישעיהו ליבוביץ', פנחס שדה, יונה וולך, וגם ז'ורז' אמאדו ובורחס וקולנוע... עולם שלא הכרתי, עולם של ספרות וקולנוע ותיאטרון".

אחרי 3 שנים תומר מתגייס לצבא ויגאל נוסע ללונדון. כעבור מספר שנים דרכיהם מצטלבות שנית.

"ואז מתברר שלא קוראים לו יגאל ולא בטיח, קוראים לו פייסל. הוא לא יהודי מנתניה, הוא ערבי מכפר קרע". פייסל מסביר לתומר שניסה להיות בין היהודים המון שנים אבל נקרע בין שתי הזהויות, המולדת והשאולה: "בין היהודים אני תמיד ערבי, בין הערבים אני תמיד יהודי". 15 שנה אחרי שפייסל נטש את כפר קרע הוא חוזר אליו, מתחתן עם אשה מוסלמית ונולדת לו ילדה בשם אמינה. הקשר בין תומר לפייסל מתחדש.

"בדרך לצפון אח שלי ברק ואני עוברים אצלו להגיד לו שלום והוא מספר לנו: 'אני רוצה לפתוח בית ספר משותף לערבים ויהודים, פה באיזור, בגלל הבת שלי. עוד מעט היא מגיעה לגן חובה ואני לא רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי – את מחיקת הזהות, את טשטוש הזהות. אני כבר שילמתי את המחיר'". הבעיה היא שהחזון של פייסל היה בזמן מאורעות 2000 שהביאו לקרע בין ערביי ישראל ליהודים. "ברק אומר לו: 'תגיד לי פייסל, אתה חולם בהקיץ? איך יפתח פה בית ספר?' פייסל אומר לו: 'שמע, יפתח בית ספר שנה הבאה'. ואז אני ממשיך עם ברק לצפון ואני אומר לו: 'ברק, חייבים להיות פה, יש פה אחלה סרט, בוא נעשה אותו ביחד'".

שני האחים יצאו לדרך. הם צילמו במשך שנה את ההכנות לפתיחת שנת הלימודים הראשונה. בית הספר היה אמור להיות בישוב יהודי, אלא שאז באו היהודים ביציאות גזעניות והערבים כעסו. מנגד, משרד החינוך לא תמך בהקמת בית הספר וכך, כל שנת הצילומים הראשונה, 150 שעות צילום וכל הכסף של ברק ותומר ירד לטמיון.

"נגמרת שנת צילומים ואין בית ספר! פייסל קולט שאנחנו טיפה במשבר וגם הלך הכסף וגם הלך החומר צילום ואין סרט, ואין בית ספר ואין כלום!", מספר תומר על תלאות הדרך. פייסל הבטיח לשניים שבית הספר יפתח בשנה הבאה ויהי מה. ברק ותומר מחליטים להמשיך בצילומים לעוד שנה ואחרי שנתיים (באיחור של שנה) ראש המועצה בכפר קרע מקצה אדמה עליה נבנה בית הספר ותומר וברק מצלמים את כל השנה הראשונה. הפרק השלישי בסידרה מוקדש לאיש החזון, פייסל.

אחד הדברים הבולטים בסידרה הוא היצוג השווה לדעות של ערבים ויהודים. איך הצלחתם להתנתק מהדעות הפוליטיות שלכם?

"במדינה בה חמישית מהאזרחים הם ערבים, הם לא קיימים ביצוג בגופי השידור. לא משנה אפילו איזה יצוג, הם לא קיימים. הם לא קיימים! אם הם קיימים, זה בגיחוך ובפאתטיות, סטייל הדמויות ב'היכל התרבות'. בסידרה יש דמויות ערביות שאני יכול להגיד לך שאני לא מסכים איתן, קשה לי לשמוע אותן, אבל אני מקשיב להן ונותן להן ביטוי שווה. ניסינו לא להסתכל על הדמויות הערביות מגבוה וגם לא להתבטל מולן כאילו הכל מותר והכל לגיטימי. מסתכלים, מבקרים אותן", מסביר תומר. "ההחלטה של ברק ושלי היתה לא להתערב, גם כשאנחנו מדברים עם אנשים, לא להתחיל להתווכח איתם ולעמת אותם פוליטית". איך אפשר להתאפק כשהאוזניים ניצלות? "זו מיומנות שמפתחים, להתבונן ולא לשפוט את הסיטואציה, כי אם אתה שופט את הסיטואציה, אתה דופק את הסצנה הדוקומנטרית. ההתמודדות בחדר העריכה קשה כי שם אתה מרגיש את כובד האחריות בבחירות הערכיות שאתה עושה". תומר ניגש למחשב ומדגים לי כמה דיונים וכמה עבודה מושקעת בקאט אחד. לטל רבינר, העורכת של הפרק השני, היה ממש קשה להשלים עם החזון של תומר לאותו קאט. "היא אמרה לי: 'תומר אני לא מצליחה...' אמרתי לה: 'תשמעי, אני מבקש ממך, זו היצירה שלי'. לא אספר לכם על הקטע המדובר. נחשו בעצמכם בשל איזו בחירה ערכית התהפכו הקרביים של תומר ושל העורכת (רמז: פרק שני, שימוש שערוריתי בשיר מרגש וקשה).

"במובן מסויים, בדוקומנטרי מהסוג הזה, העריכה בסופו של דבר יוצרת את התוכן והמשמעות יותר מהצילומים. הצילומים והסצנות חשובות כי הן מספקות את חומרי הגלם אבל המשמעות נוצרת בחדר הקטן והמצ'וקמק הזה. אתה בונה פה משהו שאתה יודע שהוא מתעסק במקומות כואבים ורגישים ויש לך אחריות כלפי היצירה והקהל. זה יצא וזה יגע באנשים וזה יכול לפגוע בהם ולהכעיס אותם ואתה חייב להיות נורא מחובר לעצמך ולהבין מה אתה עושה".

רוב הביקורת היא סמויה ומגיעה מההורים, מהילדים, מהמורים ומהבחירה בסצנות מסויימות.

"הסידרה פונה לצופים ומאתגרת אותם ואומרת להם: בואו תסתכלו ותחשבו בעצמכם מה אתם לוקחים מהסידרה הזו. המון פעמים גם בסרטים וגם בסדרות בטלוויזיה, ליוצרים יש איזה צורך, אפילו לא מודע, להטיף מוסר לצופים שלהם או לחנך אותם. וזה הכי הכי בעייתי בעיניי בהמון יצירות שנעשו על הסכסוך. לא השכילו לסמוך על הצופה, שמכבד את היצירה ויכול להיכנס אליה ברגע שהוא מרגיש שנותנים לו איזו מפה והוא הולך הביתה וקורא אותה".

איזה פיתרון מציעה הסידרה?

"הסידרה לא נותנת פיתרונות פוליטיים. בית הספר הוא נקודת מפגש לשתי חברות, שתי תרבויות, שני עמים שנפגשים בפיסת ארץ קטנה וחבולה וצריכים לבדוק האם בכלל יש צ'אנס לקיים דיאלוג ולבנות פה משהו משותף. בית הספר הזה הוא זרע שחייבים לשתול בקרקע. ילדים נפגשים עם ילדים ועצם המפגש היום יומי משחרר מלא מתחים. הערבי הוא לא 'ערבי', היהודי הוא לא 'יהודי'. הסידרה היא קשה, אבל היא עדינה, תחשבי, אין הרוגים, אין פצועים, אין אלימות".

אבל יש אהבה, אהבה גדולה לאנשים, לנושאים ולמדינה. ואת האהבה הזו נמשיך בחלק השני של הראיון.