Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אלנבי רומאנס

הרומן של ינאי גוז (קולנוען) ויוני זיכהולץ (שחקן תיאטרון) עם העיר תל אביב החל לפני שנים רבות. כאשר נפגשו על סט של סרט לפני 4 שנים, התפתחה ביניהם ידידות אמיצה, משולש רומנטי עם העיר, שהוליד יצירה עירונית למהדרין, הסרט "אלנבי רומאנס".

מה הסיפור של הסרט הזה? שאלו כמה מן האנשים שיצאו מההקרנה. ל"אלנבי רומאנס" יש רק גיבורה אחת. היא כבת 100 שנה ובלילות היא חמה מבפנים וקרה מבחוץ, שחקנית מזדקנת שאיבדה מהזוהר אך לא מהיופי. היא חיה, היא רוצחת, היא קרקס, מזבלה, מנחמת ומכאיבה. תל אביב. העיר שהופכת אנשים בודדים לאחד.

"אלנבי רומאנס" (50 דק') מפגיש את ניקו (דני גבע), מורה מתוסכל בן 30, עם מלצרית צעירה בשם נטע (הילי ילון) ללילה אחד הזוי. השניים חוברים לרחובות, לביבים, לניסים ולנפלאות של תל אביב בשעות הקטנות שלה ומצליחים לרגע אחד להצית שביב של תקווה.

יש אנשים שקמים בבוקר לתוך סרט בלי גרוש על התחת. הם מגייסים חברים, משפחה, כמה רחובות ופנסים ומצלמים. "אלנבי רומאנס" הוא סרט חבר'ה שכזה ואתם, כצופים עתידיים, מוזמנים להרגיש בבית, ליתר דיוק בבית שלי, כי הראיון עם שני המהפכנים הצעירים נערך בדירתי התל אביבית המתפוררת.

יוני המסוגנן והפרוע מתיישב על הספה ומפגיז במשפטים שמקלפים לי את הטיח מהקירות. הוא בוגר "בית צבי" שהביא את החברים השחקנים לסט. ינאי יושב מנגד, מכיל את הטמפרמנט של יוני ויורד לאיטו לעומקם של הדברים. הוא סיים את "סם שפיגל" וגרר את החברים מהכיתה להפקה.

"מה שחשוב לנו היה בעצם לעשות סרט", מסביר ינאי את היציאה של "אלנבי רומאנס". השניים כבר כתבו סרט באורך מלא וגם סידרה. במקום לחכות בחיבוק ידיים לתשובות, הם החליטו לעשות סרט. "בזמן שאתה מחכה לתשובות מקרנות ומפיקים, אז בזמן הזה אתה יכול לעשות סרט אחר, פשוט לעשות סרט, זה הכל". מסביר ינאי בטבעיות, כאילו מדי יום מישהו עושה סרט, ככה בשביל הכיף שלו.

"כמו שאנחנו עשינו, יכולים לעשות 50 חבר'ה מתל אביב, שכל שני וחמישי יהיו סרטים כאלה, זו לא בעיה", אומר יוני שויתר על טיול "בר מצווה" למזרח. "את תראי, זה ילך ויתרחב תוך שנתיים-שלוש".

השניים חולקים כבוד לסינמטק תל אביב שמקרין את הסרט. "אני קורא לזה יצירה עירונית. כל עיר מרכזית צריכה שתהיה לה את היצירה העירונית שלה. בא הסינמטק ואומר: אנחנו מאחוריכם. אתם תעשו את הסרט, אנחנו נקרין אותו", אומר ינאי. באיזה עוד מקום היה סרט עצמאי בן 50 דק' זוכה לכזה פוסטר ענק בכניסה ולהקרנה קבועה בחצות? שואלים השניים ובצדק. "קולנוע נורא מפרגן, קולנוע הסינמטק, מעבר ללימודיות שבו ולחלוציות", מוסיף יוני.

"רגע, עכשיו אנחנו בראיון?" שואל ינאי. הטייפ רקורדר שלי עובד שעות נוספות והם נזכרים שהם בראיון. "אנחנו כל הזמן בראיון, אולי אתם לא מרגישים", אני מתפרצת בצחוק שגורם ליוני להילחץ קמעה. הוא מועך את הטייפ רקורדר ושואל: "זה רץ?". "בטח רץ, כל הזמן. אולי יהיו לכם פליטות פה מעניינות", אני מסבירה. "אז זהו, בגלל זה אני פוחד", אומר יוני.

איך התחלתם לעבוד על הסרט?

"שלוש פעמים בשבוע, 10:00 עד 14:00 היינו כותבים. זה היה מאוד מסודר. זה לא שכאילו: 'אחי, בא לך לכתוב עכשיו?', לא. סגרנו ביומן". אומר יוני וינאי מסביר שהיו דד ליינים לכתיבה, לתחילת ההפקה וכו'. היתה לשניים תוכנית עבודה פרושה לשנה. "זה נורא חשוב התוכנית הזו, כי את רוצה לצלם בתקופה מסויימת". הם רצו סרט חורף או כפי שיוני מגדיר: "סרט קריר, לא גשום נורא, סרט קריר כזה". "זו התקופה הכי יפה והכי רומנטית בתל אביב. הסתיו, השלכת. רצינו להגיע לאוקטובר", אומרים השניים. המילה של ינאי, המילים של יוני, הכל מתערבב כשהם מדברים.

איך התחלקו ביניכם התפקידים השונים?

"כל אחד והכוח שלו", פותח יוני וינאי משלים: "היתה חלוקה על הסט, שזה אומר: אני, הקולנוען, עובד עם הצלם ויוני, השחקן, עובד עם השחקנים. אבל למעשה היה פידבק הדדי כל הזמן ביני לבין יוני. יוני היה מראה איך לדעתו צריך לצלם והגיב לגבי הפריימים והקומפוזיציות ואני דיברתי עם יוני על המיזנסצנות והשחקנים".

מדוע בחרתם בדני גבע ובהילי ילון?

"חוץ מהילי, לא פתחנו אודישנים, כי רוב השחקנים הם חברים שלי מהתיאטרון שאני עבדתי איתם פשוט. היה לי קל להביא את מוסקו [אלקלעי ], את אורי [אברהמי ], את איל רוזלס, את זוסמן, קייס [נאשף ]. עוד ברעיון של התסריט כשחשבנו על דמות גברית, ידענו שדני זה מי שאנחנו צריכים". מספר יוני ומציין שדני גבע למד 4 שנים מעליו ב"בית צבי".

"להילי הגענו כי נזכרנו בסרט סטודנטים שהיא עשתה וגם אני זכרתי שיש איזושהי ילדה יפה שמסתובבת בתל אביב עם אופניים כל היום ואמרתי לינאי: 'תשמע, בוא נבדוק את זה כי היא נראית לי...' " מתחיל יוני וינאי מאשר: "זה מצחיק כי שנינו חשבנו עליה ממקום אחר. אני זכרתי אותה מסרט סטודנטים של "סם שפיגל". היא היתה אז מאוד צעירה. אמרתי: 'היא היתה מאוד מיוחדת אז, בוא נראה מה קורה איתה היום', ויוני אמר: 'יש איזו בחורה בתל אביב...' בשלב הזה השניים עוברים לתרגום סימולטני שנשמע כמו שפה חדשה.

יוני וינאי הלכו לראות את הילי ילון על המסך בסרט קצר בו שיחקה. הם הגיעו להקרנה בסינמטק ומצאו את עצמם ישובים במקרה ממש מאחוריה. "לא דיברנו איתה מילה. היא לא ידעה שמאחורה בקולנוע יושב התפקיד הבא שלה", צוחק יוני. "והסתכלתי חצי על הסרט, חצי עליה, כדי לראות את הפרופיל שלה, להרגיש אותה, לראות את החיוך שלה". הילי הגיעה לאודישן וגם הבמאים וגם דני גבע הרגישו שהחיבור יהיה מוצלח.

ניקו מתחיל את הסרט במשבר אישי. איזה תהליך עוברת הדמות שלו בסרט?

ינאי: "הוא מתחיל את הסרט בלי תקווה והוא מסיים אותו עם תקווה. זה מה שהלילה נותן לו. בן אדם שאין לו תקווה ומקבל נגיעה קטנה של תקווה, זה שינוי היסטרי".

יוני: "נטע עוררה בו בלילה הזה דברים שהיו רדומים שנים. זה נורא נעים להיכנס עם אישה למים בחמש בבוקר ולנשק אותה ולהרגיש שאתה לוקח בלילה הזה אחריות על מישהי. אני חושב שהוא הרגיש די סחבה ופתאום הוא מרגיש שהוא עבר משהו". פה אני קוטעת דבריו במחאה: דני גבע לא יכול להרגיש סחבה! השניים בחרו בשחקן יפה מדי מכדי שיוכלו להפוך אותו לסחבה, ואז להוציא אותו מהדלי ולסחוט וליבש.

או קי, אז עד כאן על הסרט, השחקנים ותל אביב. אבל השאלה הבאמת מסקרנת היא איך לעזאזל מצליחים להרים הפקת סרט כשאין לך גרוש על התחת. התשובה, המאוד מפורטת, בחלק השני של הראיון, קליק אחד ואתם שם.