Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מנדרליי - פוליטיקה, קולנוע ולארס פון טריר

ישנן חוויות שלא תחזורנה לעולם: נשיקה ראשונה, היום הראשון בכיתה א', המשפט הצבאי הראשון ו...צפייה בסרטו האחד לפני אחרון של לארס פון טריר, "דוגוויל". אותו תרגיל קולנועי מבריק עם ניקול קידמן גרם, לפחות לכותב שורות אלו, הלם, הערצה ללא גבול, השתוממות, כל אותן תחושות שאנו מחפשים באומנות בכלל ובקולנוע בפרט. "דוגוויל" מתח לא רק את סף הסבל האנושי, הן של הדמויות והן של הצופים, אלא בדק גם את גבולות הקולנוע והשפעתו על דמיון הצופים.

כעת פון טרייר חוזר אלינו עם החלק השני בטרילוגיה (החלק השלישי "וושינגטון" מתוכנן לעתיד הרחוק), עם אותן הדמויות, אותו סגנון מינימליסטי, אבל בכל זאת הכל אחרת: דבר ראשון, השחקנים התחלפו. כנראה שהמשחק של ניקול קידמן היה כל כך ריאליסטי, שהיא חוותה את כל מה שגרייס עברה. בעקבות זאת קיבלנו את ברייס דאלאס הווארד ("הכפר",בתו של הבמאי רון האוורד - בתמונה) כגרייס, בת הגנגסטר שבסוף החלק הראשון בטרילוגיה ציוותה לשרוף את דוגוויל עד ליסוד בגלל שהיא חשבה "שהעולם יהיה מקום טוב יותר ללא דוגוויל". כעת ביחד עם אביה (ווילאם דפו) וחבורת הגנגסטרים שלו הם מחפשים מקום חדש לעסקי הפשע שלהם, ועוצרים במאנדרליי, אחוזה בה העבדות חיה ונושמת, 70 שנה אחרי ביטולה. למרות ההפצרות של אביה, גרייס מתערבת בענייני האחוזה, ועורכת מהפכה וכעת העבדים שולטים על האחוזה, והלבנים נתונים למרותם. היא נשארת יחד עם חבורת גנגסטרים באחוזה, ועוזרת לאנשים שזה עתה זכו בחופש, ללמוד מהי דמוקרטיה ואיך חי אדם חופשי. אך שוב, התמימות והנאיביות שלה לא עוזרות לה יותר מדי.

נדמה שרק עיוור לא ישים לב לאנלוגיה שצועקת מהמסך על מדיניות החוץ של ארה"ב (שבה אגב טריר לא ביקר מעולם) לאורך המאה ה-20 ואף היום בעירק "החופשייה". אך מאחר וסיפורים על שלטון כושל יש לנו מספיק במהדורת החדשות המקומיות, עדיף להמשיך לדבר על הסרט. העיסוק בשאלות שבאות מתחום מדע המדינה ולא מתחום המוסר כמו ב"דוגוויל", הופך את הסרט ליותר שכלתני ופחות רגשי. כתוצאה מכך הסרט הוא פחות מתיש, ואינו יוצר תחושה של חוסר נעימות קיומית. מאחר והסרט פחות רגשי, הוא עלול לאכזב, אך קשה לבוא בציפייה שהוא יתעלה על "דוגוויל" שהוא סרט מושלם וחד פעמי.

כדי להנות מ "מנדרליי" צריך להגיע אליו כסרט שעומד בפני עצמו, אבל עם זיקה קלה לעבר. אז איזה סרט יש לנו?

סרט איטי לפרקים, ארוך קצת, אבל עם קריינות מצוינת ואירונית, שמתאימה כל כך לנראה על הבמה, כן על הבמה. למי שלא זוכר, הקונספט הוא של במה מינמלית עם מעט תפאורה וחפצים. נדמה שפון טרייר עושה ב"מנדרליי" שנית נסיון לבדוק כמה צריך להראות לצופה כדי שיבין וירגיש את מה שהיוצר רוצה להעביר לו.

הבעיה היחידה, היא השרירותיות של מה שקיים ומה שלא על הבמה: אין שום חוקיות, וידית על דלת לא מופיעה, אבל כיסא כן? למה בעצם? אולי זו עוד אימרה על הקולנוע ועל הייצוגים בו, ושעלינו לשים לב כל הזמן למניפולציה שמוליכים אותנו הקולנוענים השונים (ואולי אף קריצה קלה לעבר המדינאיים, שהצגת האמת לרוב אינה הפעולה האהובה עליהם).

הבדל סגנוני מעניין שכן קיים בין שני הסרטים, הוא המרחב של הבמה: ב"מנדרליי" הבמה נדמית כאין סופית, כמו החופש שגרייס רוצה להביא לאחוזה, וזאת בניגוד ל"דוגוויל" שם היה ניתן לראות את התיחום של העיר בקירות של הבמה, בדומה לסגירות שגרייס חשה. ניסיון די מוצלח להתאים את התוכן לצורה.

שני דברים נוספים בולטים בסרט, אחד לטובה ואחד לרעה: לטובה את המוסיקה בסרט שהיא לא רק מצוינת, אלא גם משתלבת עם ההתנהלות של הסרט, אך לא משתלטת עליה, ולרעה את הצילום בסרט, שהוא פשוט לא טוב, אפילו קצת מפריע לעין בחלקים מסוימים.

אין ספק שהאופי הצורני של הסרט, לא מקל על הציפייה בו, והעובדה שהעלילה משתרכת לאיטה לא תורמת לכך. אבל אם באים בכוונות טובות כמו גרייס, ומוכנים לקבל משהו חדש, ניתן להנות מהסרט, ואולי אף להצטרף לחבורה של אוהדי פון טרייר, שכמו העבדות, הם דבר הולך ונעלם.