ראיון בלעדי עם הבמאי איירה סאקס

בישראל מייחסים פחות חשיבות אל תחרות Independent Spirit Awards שהטקס שלה מתרחש ביום שבת, יום לפני טקס האוסקר. מדובר בתחרות הקולנוע האמריקאי העצמאי ולצד סרטים מדוברים שגם יהיו מועמדים לאוסקר כגון: "חיות הדרום הפראי", "ממלכת אור הירח", ו"אופטימיות היא שם המשחק" צץ לו "השאר את האור דולק" של הבמאי איירה סאקס. סרט צנוע שהוקרן בפסטיבל סאנדנס לפני שנה והצליח לזכות בארבע מועמדויות מרכזיות, ביניהם: פרס הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר.

למי שלא צפה בסרט המעולה הזה שהוקרן במסגרת מועדון הסרטים החודשי של פסטיבל הקולנוע הגאה ביולי האחרון בסינמטק תל אביב יש לו הזדמנות נוספת, ביום שלישי הקרוב (11.12) בשעה עשר בערב במסגרת משבצת "פסטיבל הקולנוע של yes3".

[*]

הסרט מתרחש במנהטן ומתחיל בשנת 1998. צעיר ערום למחצה שוכב על המיטה ומחייג למספרי טלפון שונים כדי למצוא בן זוג לסקס מזדמן. כאשר אריק פוגש לראשונה את פול, התשוקה ביניהם מיידית אבל לא נראה שיש עתיד כלשהו למערכת היחסים ביניהם. אף אחד מהם לא דמיין שכעבור שנתיים הם יחיו כזוג ויחלקו דירה יחדיו. פול הוא עורך דין הנמצא בארון שעובד בשעות סדירות ואריק הוא יוצר סרטים תיעודיים מחוץ לארון שעובד בשעות לא שגרתיות. הם מנסים לתחזק את מערכת היחסים השברירית שלהם, אבל ככול שהקשר מתפתח התלות של פול בסמים הופכת קשה יותר.

"השאר את האור דולק" הוא סרט אינטימי המתאר מערכת יחסים של אהבה ואובססיה בין שני גברים שלא יכולים אחד בלי השני אבל גם לא מסוגלים להיות יחד. מפתיע למצוא סרט שחוקר מערכת יחסים זוגית בין שני גברים בטקס שנחשב למסחרי למדי שהסרטים המרכזיים המועמדים בו בד"כ גם קוטפים למחרת פרסים בטקס האוסקר.

ולפני שהתחלנו בשיחה הייתי חייב לברך ולברר כיצד הוא קיבל את המועמדויות בתחרות הכל כך חשובה הזאת.

איירה עונה: "זאת היתה הפתעה מוחלטת, זה פרס מאוד חשוב בתעשיית הקולנוע האמריקאי העצמאי. אני לא מצפה לזכות אבל זה יעזור לי לגייס כסף לסרט הבא וכמובן מייצר נראות לסרט כל כך ייחודי ויוצר דופן בסגנון ממה שיוצרים בקולנוע האמריקאי העצמאי היום".

[*]

סאקס לא זר לזכיות. הוא זכה בפרס הראשי בפסטיבל סאנדנס על סרטו Forty Shades of Blue בשנת 2005 והיה מועמד לפרס גם בשנת 1996 על סרט הביכורים The Delta אבל נראה שדווקא סרטו האינטימי ביותר והאירופאי ביותר הוא זה שסיפק לו את המועמדויות לפרס החשוב ביותר של הקולנוע האמריקאי העצמאי.

כשצופים בסרט יש תחושה שמדובר בכלל ביצירה אירופאית ולא אמריקאית. אתה יכול לספר על מקורות ההשראה שלך?

אני מושפע מאוד מקולנוע אירופאי ובכלל עולמי. אני נמשך יותר לכיוון הזה. אני מעריץ את ז'אק דמי וברגמן. זה החינוך שקבלתי כסטודנט לקולנוע ואלו גם הסרטים שאני אוהב לראות. למשל, הסרט שהכי השפיע עלי ובעצם עורר בי הרצון ליצור את "השאר את האור דולק" הוא סרטו של זאק נולו Before I Forget"". הסרט הזה עורר בי את הרצון ליצור סרט דרמטי על מערכת יחסים בין זוג גברים בניו-יורק. סרט שמתאר יום יומיות של מערכת יחסים.

שמתי לב שעבדת עם הצלם היווני המעולה טימוס באקטאקס (שיניי כלב), למה לא בחרת לעבוד עם צלם אמריקאי?

כל הצוות של הסרט היה בינלאומי, הקפתי את עצמי בצוות של אנשי קולנוע מרחבי העולם כי הם מתייחסים אחרת למיניות וערום. סצנות המין מצולמות אחרת, אין בהן בושה. לא היה להם חשש מהמבנה יוצא הדופן של התסריט, מהאינטימיות של מערכת היחסים והרגשות שנחשפים. התסריטאי הוא מאוריציו זכראיס הברזילאי שכתב את התסריט לסרט 'מאדאם סאטה' ככה שהרגשתי חופשי מספיק ליצור את הסרט שבאמת רציתי.

[*]

אם כבר עוסקים בהבדלים שבין צוות אמריקאי לבינלאומי, הרגשת גם בתגובות שונות אצל הקהל האמריקאי בסאנדנס לעומת הקהל האירופאי בפסטיבל ברלין?

בסאנדנס זאת הקרנה לתעשייה ההוליוודית שמגיעה לפסטיבל לבחון סרטים לקנייה והסגנון של הסרט מאוד שונה ממה שהם רגילים לראות. בברלין היתה תחושה שהקהל מבין את הסרט ומזדהה יותר. ההפתעה הגדולה היתה דווקא בוורשה בפולין. הסרט יצא שם להקרנות מסחריות וההקרנה החגיגית שנכחתי בה היתה מאוד חזקה. בעיקר דברו הנשים שהזדהו עם תחושת הכאב במערכת יחסים שבה דמות אחת מנסה לשלוט בשנייה. זה הזכיר לי מאוד את התגובות לסרטי Forty Shades of Blue שבו מהגרת רוסיה מתחתנת עם גבר אמריקאי מזדקן השולט בה.

אני יודע שזה סרט מאוד אישי והוא מבוסס על מערכת יחסים שלך מהעבר, מעניין אותי איך זה לקחת חוויה כל כך אינטימית וליצור ממנה סרט.

אני לא עשיתי סרט על עצמי או הביוגרפיה שלי, אני עושה קולנוע. זה בלתי אפשרי לקחת 10 שנים של מערכת יחסים ולדחוס אותם לשעתיים. נתתי לשותף שלי לכתיבה את היומנים שלי, חלקתי איתו את הזכרונות. הן עברו אדפטציה מוחלטת. נוצר מרחק בין מה שהיה ליצירה. זה סרט אישי אבל לא ביוגרפי.

אחד הדברים שהכי רגשו אותי בסרט הם ההתייחסויות למוסיקה של ארתור ראסל ולצילומים של אברי ווילארד.

ההיסטוריה שלנו הופכת להיות חלק מאתנו. כמי שגר בניו יורק זה חלק ממני. היופי במוסיקה של ארתור היא לא רק במנגינה אלא במילים, בתחושת העצמאות שלו. זה סוג של נראות ליוצרים שקצת נשכחו על ידי הקהילה והעיר בה הם התגוררו. מבחינתי אנחנו במאבק על שימור ההיסטוריה התרבותית ולכן היה חשוב לי מאוד שהמוסיקה הנצחית של ארתור ראסל יהיה הפסקול של הסרט וכמובן הסרט שאריק יוצר על אברי ווילארד במהלך הסרט.

חשוב לציין שאתה הפקת סרט קצר על אברי ווילארד גם כן.

נכון.

[*]

איך הגעת לשחקן תור לינדהארט הדני המדהים מהסרט "אחווה", זה היה מתוכנן?

בהתחלה חיפשנו שחקן אמריקאי אבל לא מצאנו משהו שיתאים. היו כאלו שחשבנו שיתאימו אבל הם חששו מהתפקיד. באותה תקופה שמעתי על שחקן דני נטול מורא שמזכיר מאוד את ג'ק ניקולסון הצעיר. יצרתי איתו קשר והוא הסכים לקחת חלק בפרויקט. בתור יש משהו מאוד מיוחד והתגובות של אנשים להופעה שלו מאד חזקות. לא סתם הוא היה מעומד לפרס גותהאם ועכשיו Independent Spirit Awards.

גם תור וגם זאכרי בוט הם שחקנים שפועלים מחוץ לארון. היה לך חשוב לעבוד עם שחקנים גייז?

היה לי חשוב לעבוד עם שחקנים טובים שיהיו מוכנים להתפשט נפשית, רגשית ופיסית. לקחת סיכונים. הזהות המינית לא היתה חשובה לי.

לדעתך יש סיכוי שאולפן הוליוודי יקח את הסיכון ויפיק סרט כמו "השאר את האור דולק" שמערכת יחסים בין שני גברים היא המרכז שלו?

אני חושב שעכשיו הם נפתחים לזה יותר. אני עשיתי סרט על אהבה והמון אנשים מתחברים למערכת היחסים הזאת. אולי הם ילמדו מזה. אני חושב שפעם בשנתיים שלוש אחד האולפנים יעיז לעשות סרט כזה. בכל מקרה פחות מעניין אותי להשפיע על הוליווד יותר מעניין להיות מושפע מאומנים פורצי דרך כמו ארתור ראסל או פאסבינדר מאשר להתעסק עם הוליווד.