פסטיבל אוטופיה סקירות: סיפור רפאים, האינסופי ועוד

סיפור רפאים

מבקר: אלעד שלו

"סיפור רפאים" הוא מסוג הסרטים שכדאי מאוד לכוון ציפיות לפני הגעתם מאחר ותקציר העלילה שלהם יכול להטעות. קייסי אפלק ורוני מארה מגלמים בני זוג שחי לו בבקתה, עד שתאונה פתאומית מתרחשת ודמותו של אפלק נהרגת בסמוך לביתה. רוח הרפאים שלו קמה לתחייה, עם הסדין קומפלט, וחוזרת לבית בו נמצאת אלמנתו, ככל הנראה במטרה לנסות ולסגור מעגל.

חלקו הראשון של סרטו של הבמאי דייוויד לאורי ("נאהבים מחוץ לחוק" בו גם שיחקו יחדיו אפלק ומארה) הוא אחד הסרטים האיטיים והקשים לצליחה שנראו על המסכים בשנים האחרונות. כמו בסרטים של טרקובסקי או בלה טאר כל סצנה מתארכת עוד ועוד (כולל סצנת אכילת פאי בת 10 דקות), בשוטים סטטיים וכמעט ללא דיאלוג, מה שיוצר תחושה שנעה בין מדיטטיביות לשעמום.

החלק השני של הסרט מכפר על כך ובגדול, וללא היכנסות לספוילרים משמעותיים, הופך את המסע של הרוח, ליצירה פילוסופית ומאתגרת השואלת שאלות על הזמן החולף, האינסוף, העבר שלנו והשפעתו על העתיד, הסודות הקבורים במקום המגורים שלנו (בדומה לסרט "אמא") ומעגליות החיים שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם כולל מונולוג בלתי נשכח במחצית הסרט העוסק בתמצית של נושאים אלו. בחלק זה "סיפור רפאים" הופך למשל על זמני המתבונן בחיים ושואל שאלות שאנו כקהל נותרים עימן לאחר הסרט ובכך הוא מהסרטים הבודדים שמביאים את הצופה להביט על חייו והעולם שסביבו בצורה שלא ראה קודם.

זה בא בלילה

מבקר: אלעד שלו

טרם הקרנת הסרט דיברו מארגני הפסטיבל על סרטו של טריי אדוארד שולץ וציינו כיצד הוא דרמה משפחתית פוסט אפוקליפטית המתחפשת לסרט אימה. למרבה הצער, לא בדיוק כך הדבר. יותר נכון להגיד כי מדובר בסרט ז'אנר עשוי היטב, אך שאינו מחדש דבר בסוגו ומותיר את הצופה ספקן לגבי נחיצות המעשים האכזריים שמבצעות הדמויות בו.

העלילה עוקבת אחר משפחה המורכבת מהאב פול (ג'ואל אדגרטון) אשתו האפרו-אמריקאית שרה ובנם בן ה-17 טראוויס החיים בבקתה בלב היער, מבודדים מהסביבה וחוששים לצאת החוצה בשעות הלילה בשל מגפה מסתורית שפשטה בעולם. את שלוות יומם מפרה משפחה אחרת הנקלעת לאזור מגוריהם הכוללת אב, אם ובנם הקטן. המשפחה מצטרפת למגורים בבית המבודד, אך החשש מהתפרצות המגפה והפחד מזרים גורם למתח בין המשפחות.

הבעיה בסרטו של שולץ היא כי על אף שהסרט מצליח ליצור מתח באמצעים מצומצמים ולא מסביר יתר על המידה את העולם בו הוא מתרחש אלא מניח לצופה להשלים פערים בעצמו, מערכת היחסים בין המשפחות שמהווה את מוקד הסרט לא מספיק מעניינת והמתח שנצבר ביניהם פורץ בבת אחת לשיא ללא הכנה מספקת ועם היכרות לא עמוקה דיו שלנו עם הדמויות. על אף ש"זה בא בלילה" מתיימר להיות הרבה יותר מעוד סרט אימה, והוא אכן מהווה עשייה אינטליגנטית לז'אנר, הוא מותיר את הצופה בתחושה מסוימת של חוסר סיפוק.

איך לדבר עם בחורות במסיבות

מבקר: יוחאי גורלי

מהבמאי ג'ון קמרון מיטשל ("הדוויג והשארית העצבנית") מגיע הקאלט המיידי, המטורף והכיפי הזה. הסרט, שמבוסס קלות על סיפור קצר של ניל גיימן, מספר על חבורת נערים מסצנת הפאנק של שנות השבעים בבריטניה ומפגשם עם קבוצת חייזרים שמגיעים במקרה לעיירה הקטנה שלהם בכדור הארץ, ספציפית על סיפור האהבה של אחד מהם עם אחת החייזריות. מזמן לא ראיתי סרט שנהניתי ממנו כל כך, הנאה ילדותית מוחלטת כזו, התמסרות לדמויות ולעולם הנוירוטי והנפלא שמיטשל בורא. הסרט הזה הוא משהו אי שם בין "סקוט פילגרים" ו"הדוויג" רק עם אל פאנינג הנפלאה בתור חייזרית מרדנית.

ותנו לי לדבר לרגע על אל פאנינג כי אלוהים אדירים היא זורחת כאן. אני עוקב אחרי הקריירה שלה בסקרנות רבה, כי אם נהיה כנים היא פחות או יותר השחקנית הכי טובה בהוליווד כרגע, בטח שבטח בקולנוע אינדי. אם עד עכשיו היא עשתה את הצד המהורהר במפורש והאפל יותר של קולנוע עצמאי, כאן היא עושה סרט שהוא עצמאי אבל גם פשוט כיף טהור. זה כיף לראות אותה עושה תפקיד קומי וקליל יותר וצולחת אותו בקלילות.

אגב לסרט יש גם משקל תמטי כלשהו. זה בבירור לא העיקר שלו, אבל עד הדרך הוא מדבר על ממסדיות ואנטי ממסדיות וגם על יחסי הורים וילדים באופן מעניין, גם אם לא מקורי בשום צורה. יותר מכל, זה סרט מצחיק ומחמם לב ברמות. אני ממליץ בחום ומקווה שהוא אכן יופץ לבסוף בארץ.

המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה

מבקר: יוחאי גורלי

ל"מועדון לספרות יפה" יש לא מעט בעיות מבחינת התסריט: הוא לעיתים מרגיש קצת מתורגם מדי, כאילו מדובר בשורה ספציפית מסרט אמריקאי שתורגמה לעברית. הוא מצטט את "האדונית והרוכל" באופן טרחני למדי, הוא פשוט שוביניסטי במסרים שלו והתמטיקה שלו לא ברורה עד הסוף. אבל זה לא פוגם בסרט יותר מדי כי הוא מתפקד לחלוטין כמו אגדה. הדקויות באגדה לעיתים קרובות לא משנות ובמקומן מגיע היופי האסתטי או האפקטיביות, שבהם הסרט צולח בגדול. כשהוא רצה למתוח, הוא מתח אותי. כשהוא רצה להפחיד או לזעזע אותי, כך קרה.

האגדה מספרת על מועדון של נשים לספרות יפה, שההיררכיה ביניהן נקבעת לפי הגברים שהן מביאות כל ערב. מי שמביאה את הגבר הכי ראוי - מנצחת. כל ערב המנצחת מקבלת גביע. מי שמקבלת 100, נשלחת ל"בית הלורדיות", המעמד הגבוה ביותר במועדון. מי שלא מביאה מספיק גברים עוברת למחלקת הסניטריות, המעמד הנמוך. הגיבורה, לוסי, שמגולמת על ידי קרן מור, נקלעת למאבק סיזיפי כשהיא בסכנה לעבור לסניטריות אבל גם במרחק גביע אחד בלבד מבית הלורדיות, ומשם הכל מסתבך.

לסרט יש פן ויזואלי מרהיב וצוות שחקנים מרשים: חנה לסלאו, אניה בוקשטיין, ליא קניג, טוביה צפיר ובראשם כמובן קרן מור. סרט יפה עם חורים בתסריט ששווים בהחלט את השלמות הטכנית והצדדים הטובים של הסיפור עצמו.

האינסופי

מבקר: יוחאי גורלי

מצמד היוצרים המבטיחים ג’סטין בנסון ואארון מורהד ("vhs", "spring") אותם "ורייאטי" הכתירו כשניים מ-100 היוצרים המבטיחים ביותר, מגיע סרט חדש ומעורר השראה בו הם גם מככבים, מצלמים, כותבים ופחות או יותר כל השאר. הם מגישים כאן סיפור אימה מרגש, מצחיק ומפחיד באמת (שילוב נדיר למדי) על שני אחים שהיו בעבר חברים בכת, שחוזרים לביקור במחנה אותה הכת.

זה נשמע בסיסי למדי, אבל בנסון ומורהד מפתחים דרך זה תסריט דרמטי, מופתי ואותנטי על שני אחים והחברות שלהם, עם משקל פילוסופי משמעותי על כתות, דתות ושאר אידאולוגיה. המסר האנטי-קונפורמיסטי כאן יותר פשוט וגם יותר מדויק וחתרני מרוב הסרטים מסוגו. זה מרגש ומעורר השראה לראות איך שני החברים הללו, שהרבה דלתות נפתחו בפניהם אחרי הסרטים הקודמים שלהם, החליטו פשוט להתחיל לכתוב ולארגן סרט, ומימון כבר הגיע עם הזמן.

וזה לא יצא סתם סרט נחמד, הם באמת הכי בקוליות הצליחו ליצור משהו נפלא, עם משקל תמטי, סיפור ובניית דמויות מרגשים באמת, דיאלוגים מצוינים ומאופיינים ועשייה קולנועית מוקפדת. הקוליות הזו גם כמובן מגיעה לביטוי בחמידותם האדירה של שני הבמאים, אותם יצא לי לראיין לאתר (הראיון יעלה בהמשך השבוע) וגם בסטייל והקצב של הסרט. הגישה של היוצרים מועברת לטון והיא כל כך צנועה ושאפתנית בו זמנית ונעשית עם תשוקה קולנועית רבה שהתוצאה מומלצת בחום.

האיש עם קופסת הקסמים

מבקר: יוחאי גורלי

הגענו לסרט הגרוע היחיד שמצאתי בפסטיבל. הסרט הפולני הזה מספר על זוג משתי תקופות זמן: פולין הקומוניסטית של העבר ופולין האולטרה קפיטליסטית העתידנית, שנפגשים ומתאהבים. עם אפס אמירה מעניינת על קפיטליזם או על קומוניזם וסיפור אהבה הכי גנרי ומשעמם שאפשר וגם עם סקסיזם גלוי ומפתיע ביחס לדמות הנשית המוחפצת במיוחד, נוצר המדע בדיוני הכי משעמם שיש. הסרט סובל מהמחלה הגדולה ביותר שסרט מד"בי יכול לסבול ממנו - חוסר במקוריות ודמיון. זה הופך את "האיש עם קופסת הקסמים" למשעמם פשוט, משעמם מדי כדי שאכתוב עליו עוד.