Seret מהעבר: 80 שנה לשלגיה ושבעת הגמדים

היה היה פעם בארץ רחוקה איש עם חזון ותשוקה ליצור דבר שלא נראה כמותו. הוא גייס לצידו נסיכה עם עור צח כשלג ושבעה גמדים עם חוש הומור ויצא לדרך. אנשים לעגו, אך הנסיכה הנאווה נכנסה לדפי ההיסטוריה. הראשונה מסוגה בשרשרת ארוכה שהביאה אושר ועושר למיליונים ברחבי העולם והשבוע היא חוגגת יום הולדת 80.

בשנות ה-30 של המאה הקודמת היה וולט דיסני כבר שם דבר בתעשיית האנימציה עם הכוכב העכברי שלו מיקי מאוס אך הוא רצה יותר. כפי שהעיד בעצמו "הסרטון הקצר היה רק ממלא זמן בכל תכנית. אז הרגשתי שאני צריך לגוון את העסק שלי. עכשיו לו רק יכולתי לפצח את תחום האורך המלא, יכולתי לעשות דברים". הוא בחר באגדה המוכרת "שלגיה ושבעת הגמדים". דיסני עצמו צפה בסרט לייב אקשן אילם בשנת 1916 שנעשה על בסיס הסיפור והיו עוד גרסאות רבות.

על אף שהיסטוריונים חלוקים ביניהם לגבי המקור שהיווה השראה לסיפור של האחים גרים, על הגרסה שלהם אין ויכוח. מלכה מביעה משאלה שתהיה לה בת עם עור צח כשלג, שפתיים אדומות כדם ושיער שחור והיא אכן יולדת תינוקת כזו וקוראת לה שלגייה. אך המלכה מתה זמן קצר לאחר מכן והמלך לוקח אישה חדשה יפה וגאוותנית שלה ראי קסום אותו היא נוהגת לשאול מי הכי יפה. יום אחד משתנה תשובת הראי ושמה של שלגייה עולה. המלכה אכולת הקנאה שולחת את הצייד להרוג את הנסיכה, אולם הוא מרחם עליה ומורה לה לברוח.

[*]

היא רצה אל תוך היער ומוצאת בקתה קטנה, אוכלת, שותה וישנה במיטות שבה. כשהדיירים הגמדים שבים ומוצאים אותה הם מרחמים עליה ונותנים לה להישאר בתמורה לאחזקת הבית. כשהמלכה מגלה ששלגייה עדיין חיה היא יוצאת בתחפושת ומנסה להרוג אותה פעם עם מחוך ופעם עם מסרק מורעל, אך הגמדים מצילים אותה שוב ושוב. בפעם השלישית היא נותנת לה תפוח מורעל והנערה מתעלפת. הגמדים בטוחים שהיא מתה ובונים לה ארון זכוכית. נסיך שעובר במקום מתאהב בה ומתחנן לקחת אותה. כשהוא מזיז את הארון חתיכת התפוח משתחררת מגרונה והנסיכה מתעוררת והשניים נישאים. המלכה המרושעת מוזמנת לחתונה, אך מכריחים אותה ללבוש נעלי ברזל שהיו קודם לכן באש ולרקוד עד שהיא מתה.

מן הסתם, הגרסה של דיסני קצת יותר ידידותית ומתאימה לכל המשפחה. המלכה הקנאית מורה לצייד להרוג את הנסיכה, אך הוא משחרר אותה והיא בורחת ליער. היא נכנסת לבקתה ומנקה אותה במקום לבלגן ונרדמת עד שהגמדים באים ונותנים לה להישאר. כשהאם החורגת המרושעת מגלה ששלגייה עדיין חיה היא הופכת עצמה לזקנה ונותנת לה תפוח מורעל שמכניס אותה לשינה עמוקה. הגמדים רודפים אחרי המכשפה עד שהיא נופלת מצוק אל מותה ושבים כדי להתאבל על הנסיכה. הנסיך עובר במקום ומעיר אותה בנשיקה. הם חיים באושר ועושר, הרומנטיקה שולטת ואף אחד לא רוקד למוות. בשנת 1934 יצאה ההכרזה הרשמית: וולט דיסני עובד על סרט באורך מלא. תגובות ההלם והלעג של התעשייה לא איחרו והפרויקט הוכתר כ"שטות של דיסני". אך וולט, שכבר ידע לא מעט כישלונות בחייו, לא ויתר והיה נחוש להוכיח שהם טועים. יחד עם זאת הוא גם הבין שסרט לא יכול להתנהל כמו סרטון קצר. אי אפשר למלא שעה וחצי רק בקריקטורות ובדיחות סלפסטיק ולצפות מאנשים שיישארו לשבת במקום.

למזלנו וולט היה מספר סיפורים נפלא ורצה להכניס כמה שיותר לב ואישיות לדמויות שלו. משלגייה החביבה והתמימה לגמדים להם הוא בחר שמות שיתאימו לאישיות המיוחדת שלהם: דוק המנהיג, רטנוני הרגזן, ביישני, עליזי, אפצ'י, ישנוני ושטיא שעושה שטויות. אך כל האופי שבעולם לא יעזור אם מה שנראה על המסך לא ישכנע את הצופים. זה כבר אתגר לא פשוט בכלל.

עד אותה העת דמויות מצוירות היו לרוב קריקטורות, הן נמתחו התעוותו וכל קשר בינם לבין תנועה מציאותית של בני אדם היה מקרי בהחלט. שלגייה והצוות שהקיף אותה היו אמורים להיות אנושיים, אז דיסני החזיר את כל האמנים שלו לבית הספר. הוא שלח את האנימטורים ליער ללמוד את הנוף והסריט שחקנים שהמחיזו את הסרט כדי ללמוד תנועה.

תוך כדי עבודה על הסרט המשיך האולפן ליצור סרטונים קצרים בסדרת "Silly Symphonies" ולמעשה השתמש בהם בתור כר לניסויים עבור הפרויקט. בסרטון מ-1932 "Babes in the Woods" התנסה האולפן בדמויות של גמד ומכשפה, ב- "The Goddess of Spring" נערכו ניסויים בתנועה אנושית (לא בהצלחה יתרה). בשנת 1937 יצא הסרטון "The Old Mill" שהיה אבן בוחן עבור ציור טבע ריאליסטי ובו נעשה שימוש לראשונה בטכנולוגיית צילום חדשה, מצלמה רב מישורית, שהעניקה עומק לדו-מימד ובה נעשה שימוש מאוחר יותר בסרט.

הסטודיו עמל ללא הרף והשתכלל כל הזמן, אך להיות פורצי דרך זה לא עניין של מה בכך, לא הכל מתנהל כמתוכנן והיה מי ששילם את המחיר. במקרה הזה, הנסיך. אי פעם תהיתם מדוע הוד מעלתו לא עושה כמעט שום דבר בסרט? למעשה הוא היה אמור לעשות הרבה יותר. במקור הנסיך היה אמור לפגוש את שלגייה ולהתאהב בה ואז להיתפס ע"י המלכה, לברוח מהארמון תוך מאבק בשומרים ולרוץ להציל את אהובתו. הבעיה היא ש היה קשה לגרום לדמות גבר לזוז בצורה מציאותית והתפקיד קוצץ עוד ועוד, עד שנותר ממנו לא הרבה יותר מפנים יפות וקול שירה ערב לאוזן.

למרות כל הקשיים והחריגה מהתקציב שהאמיר לכדי 1.49 מיליון דולר (סכום עתק בשנות ה-30), הסרט הגיע להקרנת הבכורה בשנת 1937 כשעל השטיח האדום התייצבה צמרת הוליווד. מחיאות הכפיים הרועמות בישרו את מה שוולט קיווה לו, יש לו להיט בידיים וכך היה. על ההצלחה אמר "הבנו שאנחנו בעסק מסוג חדש. היינו בחובות כבדים ובתוך שישה חודשים היו לנו מיליונים בבנק". בשנת 1939 זכה דיסני בפרס אוסקר לשם כבוד על הסרט. הוא קיבל פסלון אחד רגיל ושבעה מיניאטוריים. שלגייה הפכה לשובר קופות ענק ברחבי העולם וסללה את הדרך לסרטי אנימציה נוספים ולנסיכות נוספות.

נסיכות דיסני הן מותג בפני עצמו ומשווקות בתור דוגמה טובה לילדות, אך יש רבים שטוענים דווקא ההיפך. שלגייה נחמדה ואדיבה, תכונות שאין לזלזל בהן, אך אין לה יותר מדי אופי מעבר. היא מחווירה לעומת החבורה המקיפה אותה, הגמדים והמלכה. מרבית הסיפור סובב סביב המראה שלה, היא לא עושה הרבה ובסופו של דבר זקוקה להצלה ולגבר שייקח אותה בזרועותיו.

[*]

מה שמעלה עוד נקודה רגישה עבור נסיכות, הגיל. חלק גדול מגיבורות דיסני, בעיקר הוותיקות יותר, הן כמעט ילדות בעצמן. ה"סבתא" של נסיכות דיסני היא אלזה מ"לשבור את הקרח" בגיל 21 (והיא טכנית מלכה), כל השאר צעירות יותר כששלגייה היא התינוקת של החבורה בגיל 14 בלבד! נכון, היא אמורה לגלם תום ויופי של נעורים, אך מצד שני 7 שנים לפני צאת הסרט קיבל העולם את 'בטי בופ' כוכבת מצוירת שפנתה לקהל בוגר והראשונה שהפכה לסמל מין והיא אמורה להיות רק בת 16. אז ייתכן שעניין הגיל קשור לתקופה, גם אם הסגידה לנעורים נותרה בעינה עד עצם היום הזה. מה שבטוח שסיפור על נערה צעירה מכדי להוציא רישיון נהיגה ( על סוס כנראה) ורוכבת עם אהוב ליבה סביר להניח לחתונה, לא היה עובר בשקט בימינו.

גם עם הביקורת אי אפשר להמעיט בהישגים ובחשיבות של "שלגייה ושבעת הגמדים". הסרט עצמו יפהפה וכך גם האפקטים. סצנת שינוי הצורה של המלכה היא מרשימה וגם די מפחידה עבור ילדים קטנים וכך גם סצנת הבריחה ביער. השירים איקוניים, "כבר לא רחוק היום" ("Some Day My Prince Will Come") הפך ללהיט ג'ז שזכה לאינסוף גרסאות כיסוי. זה גם הסרט שהביא לתודעה את הקלישאה של נשיקת אהבת אמת ששוברת את הכישוף, אך מעל הכל זה הסרט שהראה מה אפשר לעשות עם אנימציה.

עד אותה הצגת בכורה בשנת 1937, עד אותן דמעות שהזילו הצופים בקהל על שלגייה המתה איש לא חשב שדמות מצוירת יכולה לעורר כל רגש מלבד שמחה וצחוק. איש לא חשב שלבן אדם יכול להיות אכפת מדמות שעשויה מקווים וצבע וזו פריצת דרך. אין גבול למה שאפשר לספר באנימציה, כל העולה על הדמיון ניתן לביצוע וזו היצירה שהוכיחה שאם עושים זאת כמו שצריך, זה עובד לא פחות טוב מסרט עם שחקנים בשר ודם. על זה חייב העולם תודה ענקית.