Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: טרומן קפוטה

אם היה צדק בעולם (ודי ברור שאין), "טרומן קפוטה" או בשמו המקורי "קפוטה" היה זוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט, השחקן ושחקנית המשנה, (אם כי גם לרייצ'ל ווייז מגיע אוסקר על תפקידה ב"גנן המסור"). אני מאמין שהוא יזכה רק בפרס אחד והוא לשחקן הטוב ביותר - פיליפ סימור הופמן. זו ככול הנראה תהיה השנה של "הר ברוקבק" סרטו היפהפה של אנג לי אך בהחלט לא הסרט המושלם של השנה. עלילת "הר ברוקבק" הצליחה לזכות במהירות יחסית באהדת הקהל הרחב ממספר סיבות: הוא לא סרט מאתגר, הוא לא סרט נועז מספיק ונראה כאילו האימאז'ים יצאו הישר מה"ואניטי פייר" (כוכביו אכן הצטלמו לגיליון האחרון של המגזין).

"טרומן קפוטה" הוא סרט הקולנוע העלילתי הראשון של הבמאי בנט מילר שבעברו ביים סרט תעודה בשם,The Cruise ושל שחקן שהפך תסריטאי, דן פוטרמן ("אורבניה", תפקיד אורח ב"ויל וגרייס"). שילוב הפעולה ביניהם הניב את אחת היצירות הקולנועיות המורכבות והנועזות ביותר שנראו על מסך הקולנוע מזה זמן רב. זהו מסע אל לב המאפליה, ואין מקום אפל יותר מליבו של אמן מיוסר. זאת לעומת סרטי הביוגרפיה על זמרים פופולאריים כגון ריי צ'ארלס או ג'וני קאש המציגים פורטרט הרואי של הדמויות המוכרות מהראיונות במגזינים וכלל לא מתאמצים להבין את דרך היצירה שלהם.

[*]

הסרט שלפניכם לא מציג לקהל חובב הרכילות תמונות מילדותו של הסופר המהולל. הוא גם לא עוקב אחר שפע הרומנים שלו או מציג בפרטי פרטים את ההתמכרויות השונות שלו. הוא כן מתעסק בתהליך הכתיבה של אחת היצירות הספרותיות הגדולות ביותר של שנות השישים, "בדם קר", הנחשבת ל"נובלה העיונית" הראשונה. מדובר בטכניקה ספרותית שבה סגנון כתיבה עיוני מצליח לסחוף כמו מותחן בדיוני לחלוטין. האירוע שעליו החליט קפוטה לכתוב התרחש בנובמבר 1959. רצח אכזרי של משפחת חוואים חביבה בעיירה קטנה ושלווה בקנזס.

קפוטה, הוא הומו מוחצן מניו-יורק, הסופר של "ארוחת בוקר בטיפאני", סלבריטאי המקורב לאליזבת טיילור, ג'ון יוסטון והמפרי בוגרט. הוא מבקש ומקבל מהשבועון "ניו-יורקר" מימון הוצאות לנסיעתו למרכז ארה"ב כדי לכתוב מאמר על השפעת הרצח על העיירה הקטנה. כאשר הוא מגיע אל המקום הוא מגלה שהסיפור הרבה יותר מורכב ושככול הנראה יש לו ספר חדש ביד. אבל לא סתם ספר, יצירה שתשנה את פני הספרות ותעורר רעש רב. קולו הילדותי, בגדיו האופנתיים והחשיבה העירונית המעוררים אי נוחות אצל התושבים המקומיים נעלמים במהירות. קפוטה מתגלה כמניפולטור מבריק המצליח לשבות את לבם במהירות מפתיעה.

[*]

למזלנו זה לא סרט על ההומו מהעיר הגדולה הנוחת בעיירה הרדומה. זוהי יצירה המעדיפה להתמקד דווקא במפגש שלו עם צמד הרוצחים. השניים שנמלטו מהעיירה נתפסו והוחזרו כדי לעמוד לדין במחוז שבו בצעו את הרצח. קפוטה מתחיל לנהל עמם שיחות ומגלה ששני הרוצחים שלפניו, ובמיוחד פרי סמית', (בגילומו של קליפטון קולינס ג'וניור), האינדיאני למחצה, הם אנשים מעניינים. פרי מתגלה כאדם מורכב ומסקרן. קפוטה נפגש עמו בתדירות גבוהה. מה שמתחיל כמחקר ענייני הופך במהירות לאובססיה. פרי לעומת זאת רואה בקפוטה את חבר הנעורים שאף פעם לא היה לו, הוא חושף כל פרט מעברו אבל על הרצח הוא מסרב לדבר. קפוטה מקלף מפרי את כול המסכות וגורם לו לחשוף את נפשו.

שלא תטעו, קפוטה אולי נמשך לפרי אבל הרבה יותר מעניין אותו לגמור את הספר. הוא שוכר עורך דין שמעכב את גזר הדין ומפיח תקווה בנפשו של האסיר הממתין לגזר דין מוות, מתנכר אליו ברגעי משבר ומשקר לו בלי להניד עפעף. הוא מנצל אותו ואת אחותו (אמו ושני אחיו התאבדו), ואת העיירה כדי לסיים את היצירה הספרותית הגדולה. ברגע שהוא יבצע את זממו הוא ינסה למחוק את פרי מזיכרונו. אבל הוא לעולם לא יצליח. לפרי ולשותפו לא היו יומרות חוץ מלגנוב כסף. ברגע אחד של טרוף פרי חיסל את בני המשפחה החפים מפשע. קפוטה מבצע את פשעיו בעיניים פקוחות לרווחה. הוא מנצל את האובייקטים שלו וגוזל מהם את הסודות האינטימיים ביותר. הוא עושה זאת ביד אמן כאשר בראשו ישנה מטרה אחת בלבד, והיא לכתוב את יצירת המופת הגדולה שלו.

[*]

אומנות טובה היא אומנות של מניפולטור מבריק. סופר נעזר במילים, משפטים ובריתמוס כדי לסחוף את הקוראים אל תוך הכתוב. הקולנוען בעזרת זוויות הצילום, תאורה, מוסיקה, עריכה ושאר אמצעי המבע הקולנועיים גורם לקהל לשכוח שהוא נמצא באולם הקולנוע ולשעתיים לגרום לו לחוש שהוא במציאות אחרת. אומנות היא מניפולציה. טרומן קפוטה היה לא רק אמן מבריק של המילה הכתובה, האנשים סביבו היו כחומר ביד היוצר. הוא עשה בהם ככול העולה על רוחו והצליח לצאת בלא פגע בגלל אישיותו הקסומה והיוצאת דופן. טרומן קפוטה הוא תיאטרון של אדם אחד, מעשה אומנות, מניפולציה חיה ונושמת. על התנהגותו הוא ישלם מחיר כבד כאשר אחרי יצירתו הכול כך חשובה, הוא לעולם

"טרומן קפוטה" מזכיר בסגנונו הנזירי שתיים מהיצירות החשובות ביותר של השנה החולפת - "היסטוריה של אלימות" ו"מיליון דולר בייבי". שניהם סרטים איטיים, אפלים, מדכאים, שהתסריט שלהם מדויק, הצילום מרשים ועם זאת הם צנועים ומוקפדים. בדיוק כמו ב"מיליון דולר בייבי" ו"היסטוריה של אלימות" גם "טרומן קפוטה" חוקר את הצד האפל באישיותם של גיבוריו וגם הסוף "הטוב" שלו לא נראה אופטימי במיוחד. קפוטה כתב את יצירתו "בדם קר" על העיירה השלווה וצמד הרוצחים המתועב, אבל נראה כאילו שכותרת הספר מתייחסת באופן אירוני דווקא אל היוצר עצמו. בדיוק כמו שהיצירה אכלה את נפשו של האמן המיוסר כך גם הסרט הזה מתיישב על לבו של הצופה ולא נותן לו מנוח, הוכחה מוחצת שמדובר ביצירת מופת.