Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: גיבורי הדגל - יצירה קולנועית סוחפת שאסור לפספס על המסך הגדול

מאת: בן חכים

השאלה הראשונה שהתעוררה בי כששמעתי על יציאת סרטו החדש של איש האשכולות הפעיל, קלינט איסטווד, הייתה - האם ייתכן שהאיש שהצטייר בשנים האחרונות כמחייה הקולנוע האמריקאי ("מיסטיק ריבר", "מיליון דולר בייבי") ונחשב עפ"י רבים לאחת מנקודות האור הבודדות של התקופה האחרונה, יצליח להפוך עוד סרט מלחמה מיני רבים, לקצת יותר מאקשן סוחף המשולב בהאדרה מייגעת של מעשי גבורה של החיילים האמריקנים (שמגיעה בדרך כלל בהילוך איטי וארוך)?

כשהתשובה לשאלתי התבררה כחיובית, מילאו אותי חיוך דבילי ותחושת סיפוק עמוקה.

[*]

השנה היא 1945. אחד מקרבות מלחה"ע השנייה מתפתח באי קטנטן הקרוי - איוו ג'ימה. אלפי חיילי מארינס תוקפים את האי המבוצר בידי יפנים. בשלב מוקדם בתקיפה, קומץ חיילים מרים דגל אמריקאי בנקודה גבוהה על אחד ההרים. החבורה צולמה ומאז התמונה הפכה לסמל האמריקאי לניצחון במלחמה.

תחת פקודה, שלושת הניצולים מחבורת "הדגל", חוזרים בחזרה לציוויליזציה, בתקווה כי שמם יעזור לגייס כספים עבור המלחמה. אך התהילה אותה מקבלים השלושה מתנגשת עם יחסיהם ותחושותיהם אל הגיבורים האמיתיים (שחלקם בכלל נשכח מהלב והעיתונות) שהקריבו את חייהם על האי. עכשיו, כל אחד מהם צריך לחיות עם תשומת הלב, הכבוד וההערכה הסמלית המוגזמת, רק בגלל היותם שלושה מתוך ששת החיילים שבתמונה.

[*]

קאסט מאצ'ואיסטי מרשים ממלא את המסך. זה זמן רב שלא נראה פריים זכרי כל כך - ריאן פליפה ("משחקי פיתוי"), ג'סי ברדפורד ("גבהים"), ג'יימי בל ("בילי אליוט"), פול ווקר ("כרוניקה של אקדח") וברי פפר ("שלוש ההלוויות של מלכיאדס אסטרדה"), מתחילים את המסע בסצינת משחק קלפים סטנדרטית בבטן ספינת המלחמה שלוקחת אותם ואת שאר חיילי המארינס לאיווג'ימה - אי המוות.

לאט לאט האופי האיטי והמנוכר של הפתיחה השקטה, לוכד לנו את העין ואת הלב. אנו מוצאים את עצמינו ממש שם עם אותם החיילים, על הספינה, בלב הים, הרחק מאמא, הרחק מאבא ומזכר כלשהו לציוויליזציה. נרצה או לא, אנו מתחילים לחשוב כמוהם, להרגיש כמוהם. הפחד מהלא נודע מפעיל את הדמיון ומתחילות לעלות המון שאלות, אך מעט תשובות.

[*]

הספינות עוגנות בפאתי האי. הגענו. לא עובר זמן רב ואנו נמצאים בעיצומה של סצינת קרב. למרבה ההפתעה קטעי האקשן לא מלווים ביותר מדי אפקטים וניסיונות וירטואוזים מעצבנים, אלא דווקא הפשטות שבעשייה היא שמצליחה לאכול אותנו מבפנים, ולשם שינוי, אנו מצליחים בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן - להרגיש.

כשחושבים על זה באופן אובייקטיבי, אין בסצינת הקרב הראשונה משהו שלא ראינו בעבר. היא מכילה את אותם הפיצוצים ואותם הצעקות, אבל מעצם העובדה כי איסטווד השכיל לקחת את הזמן, אנו נכנסים לאט ובאופן הדרגתי למין מערבולת חושים של טירוף ומוות ובעזרת שוטים מושכלים ושקטים, נוצר אופי מטריד שאוחז חזק את הגרון ומתקשה להרפות.

[*]

החוויה האינטנסיבית מצליחה לעבוד הרבה בזכות ההחלטה החכמה של איסטווד לחסוך מאיתנו את הצד השני, ולא לחשוף בפנינו את האוייב. ואכן, כמעט בכל הסרט, שנושאו סובב סביב המלחמה היבשתית בין כוחות ארה"ב ליפן, אנו מתקשים לאתר באופן ברור ולו חייל יפני אחד - מה שתורם לאווירה המלחיצה ולריח הפחד הנישא באוויר.

ב"גיבורי הדגל" איסטווד מחזיר עטרה ליושנה כאשר לשם שינוי גורם לקהל לחוות סרט ממוקד בעל תסריט מהודק (עליו אחראי זוכה פרס האוסקר, פול האגיס שכתב את "התרסקות" ו- "מיליון דולר בייבי") שיודע בדיוק את הסיפור אותו הוא רוצה להעביר ולא מתפתה לסטות לכיוונים זולים או מנופחים מדי כפי שקורה עם לא מעט סרטים לאחרונה.

גם כאשר הוא משתמש בטריק הקולנועי המיושן - הקפיצה בזמנים, הדבר נעשה באופן מתון ובעל משמעות אפקטיבית חזקה. אין בסרט ולו סצינה אחת שנמצאת ללא סיבה. כל סצינה מקרינה על אחרת, כל אחת היא בעלת התחלה, אמצע וסוף ברור, העשויות באופן נכון ומשולבות בסיפור הכולל בהצטיינות מהנה.

[*]

אפשר לומר שמכל הסרטים התקופתיים שיצאו לאחרונה ("הדליה השחורה", "ספר שחור", "אמן האשליות", "היוקרה", ועוד רבים ומתישים) ההפקה ושחזור התקופה ב"גיבורי הדגל" עומד בסטנדרטים הגבוהים ביותר ומצליח להחדיר בעזרת אמצעים פשוטים בהחלט תחושת אמינות וריאליזם כמוהה לא חווינו הרבה זמן על המסכים.

מעבר לאנדרטת זיכרון דינמית, "גיבורי הדגל" גם מצליח להעביר פורטרט עצוב ואמפתי מאוד של החברה האמריקאית באותן השנים, כאשר הצורך הנואש שלה ושל כולנו עומד במרכז היצירה - הצורך להיאחז במשהו מוכר, בתקווה ובגיבורים (אמיתיים וכאלו שאנו יוצרים לעצמינו). התמונה הכוללת מצליחה להתקבל לא רק בדיעבד, אלא גם במהלך הצפייה ממש. אנו מרגישים, חושבים ובונים את מוסר ההשכל, סצינה אחר סצינה - וזה ההישג האמיתי.

[*]

על אף הקאסט המוכר ודמויותיהם המורכבות, היחיד שמצליח לגנוב את ההצגה באמת הוא דווקא השחקן הפחות מזוהה מהשלישייה המרכזית - אדם ביץ', המגלם באופן שובה לב את איירה, החייל האינדיאני בכוחות האמריקנים, שבעל כורחו הפך מגיבור נשגב, לשעיר לעזאזל של הבירוקרטיה האמריקאית המושחתת, הגזענית ורודפת הבצע.

לאחר תקופה ארוכה ויבשה בה סרט טוב נחשב – "נדיר", בהחלט אפשר לומר ש"גיבורי הדגל" הוא יצירה קולנועית סוחפת שאסור לפספס על המסך הגדול.

וכדי להשאיר אתכם עם טעם של עוד - להלן הבקרוב של הסרט - לחצו על מרכז התמונה והמתינו שהבקרוב ייטען: