למות על דבש

אז "החיים דבש". האם הכוונה היא שהחיים מתוקים ובריאים? או אולי שהם דביקים, ויש סביבם הרבה עקיצות ורעשי זמזום? או אולי הכוונה היא בסך - הכל שהחיים הם קיא של דבורים?

שימו-לב איך אני מסובב את זה עכשיו כמו מנחה תכנית בוקר – אבל אני אגיד לכם מה זה "דבש" (יפה, הא?) – "דבש" הוא קופרודוקציה איטלקית-צרפתית וסרטה חדש של הבמאית ולריה גלינו. מי זו ולריה גלינו? זוכרים את החברה של טום קרוז מ"איש הגשם"? זוכרים את החברה של צ'רלי שין מ"לרקוד עם טייסים"? החמודה ששברה שיניים עם האנגלית? כן, זו היא.

הכל דבש

[*]

"דבש" קרוי על כינוייה של גיבורת הסרט, שבאופן לא רשמי מסייעת לחולים סופניים להתאבד, ומקדישה את חייה הפרטיים למערכות יחסים לא מתחייבות ובידול כללי מהעולם. עד שיום אחד היא מגיעה אל לקוח מיוחד.

בקצרה, ישנן הרבה סיבות לראות את "דבש". הרעיון המרכזי מעניין, המשחק טוב, הצילום יפה מאוד. גולינו מצליחה להתעסק עם נושא קשה בלי שיהיה מדכא או מזוויע וישנן אפילו כמה סצנות עירום ומין, לאלו שבשבילם זו סיבה לראות סרט ולא שמעו עדיין על אינטרנט.

מצד שני, הבעיה הראשונית של הסרט היא הקצב שצריך היה להיות יותר מהוקצע ולמנוע רגעים שנמתחים, אבל זה לא פוגם יותר מדי בצפייה. הבעיה המרכזית היא שהסרט מסתיים באופן סתמי. הסיבה לכך היא דוגמה חשובה ורלוונטית לכתוב עליה, מפני שזו דוגמה לבעיה שמופיעה בסרטים רבים – ואפילו אעז לכתוב זאת לצורך העלאת רעיון למחשבה –גם בעיה של הרבה הפקות ישראליות, שבה מומלץ לכל צופה להבחין.

לא לדאוג – אין באמת ספוילר [*]

לדעתי, בעיית הסוף של "דבש" מתחילה באמצע הסרט. באמצע הסרט, נפתח ויכוח קטן (ויכוח, ולא ריב) על הסוגיה הבעייתית של סיוע בהתאבדות. בצד הנגד, אדם שטוען שהוא רוצה להתאבד (בסיועה של "דבש"), אבל נוקט עמדה נגד רעיון הסיוע. בצד השני, "דבש", טוענת לטובת החיובי במעשיה, למרות המעמסה הרגשית החבויה אצלה. ויכוח כזה בין שתי דמויות, שמעורבותן בנושא נוגעת בשני צדי הדיון, הוא התחלה לדיון מרתק על שאלה חשובה ומעניינת.

אבל עכשיו שימו-לב לטריק הכתיבה בסרט ותוכלו לראות שהוא די נפוץ בתסריטים וספרים שטוענים שהם פותחים בדיון.

בצד הנגד, ישנו איש הטוען שהוא רוצה להתאבד, אבל טוען נגד סיוע להתאבדות והשאלה שעולה היא "אז למה הוא לא התאבד עדיין?" והתשובה היא, "הוא כנראה לא באמת רוצה להתאבד, אלא רק לטעון נגד סיוע בהתאבדות". זה חושף את פישוט הדמות, אך אין עם זה בעיה, מפני שהוא ממלא את תפקידו כקטגור.

בצד ה'בעד'–"דבש" טוענת לטובת הסיוע, אבל מפני שאנחנו מבינים שהיא כבר טיפוס טרוד, ברור שהיא איננה בטוחה בצדקת טיעוניה.

יוצא מכך שבמאבק המרכזי בסרט, שהוא על הנושא המרכזי בסרט, אין באמת ייצוג הוגן לצד שבעד. התוצאה מבחינת הצפייה? אין פה ויכוח, אלא דמגוגיה.

[*]

עכשיו, אני מודה שרעיון סיוע בהתאבדות הוא בעייתי בעיני, וכאן העניין והחשיבות לראות על כך סרט. אבל אם מעלים נושא כזה, ובייחוד כשמעוניינים להוכיח טיעון מסוים, צריך לתת כבוד לטיעון הנגדי. ומה הבעיה למצוא טיעון בעד? אפילו בלי להיכנס לעניינים ערטילאיים של זכויות הפרט ואחריות אדם והחברה על חיי הפרט, מה עם משהו כמו "האם לחברה יש זכות להכריח אדם ומשפחתו להמשיך לחיות במסלול שיוביל אותם לסבל פיסי ורגשי, ואף הוצאות כספיות אדירות? וכל זאת כניסיון של החברה, שאינה מתמודדת עם המשבר, לשמור על מצפון נקי?" זה לא כזה מסובך.

אבל אני יודע, שאז ייאמר לי בחזרה משהו כמו "טוב, אבל הסרט לא באמת על הנושא הזה, אלא על ההתמודדות האישית של 'דבש'". הבעיה היא שהדיון הזה, לפחות בפוטנציה, הוא מה שמחזיק את הסיפור. ברגע שאין ויכוח אמיתי, מובן מאותו הרגע מה יעלה בגורלה של "דבש"; השאלות שהיו מסקרנות עד כה, "למה הדמויות עושות את מה שהן עושות?" נעלמות, כי הדמויות לא מעניינות עד כדי כך; ואז, המשך הסרט מאבד נפח עד לסוף מאוד טכני וחסר משמעות.

וזו בעיה שכיחה גם בהרבה מההפקות הישראליות: התחלה עם הנחת יסוד גדולה, עיסוק בעייתי עם הנושא המרכזי, שמוביל הידרדרות למערכה שלישית לא מספקת.

סוף קצת יותר מתוק

[*]

עם זאת, אני לא רוצה לסיים עם התחושה שאין סיבה לצפות ב"דבש". הסיפור הכללי מעניין, המשחק טוב, הצילום יפיפה ואם לא מפריע לכם לראות הרבה צילומים של הגיבורה טרודה במהלך נסיעה באוטובוס, ובמהלך נחיתת מטוס ומהלך ברכיבה על אופניים, ובהרבה מקומות אחרים, אז הוא סרט שווה צפייה. בסיכומו של דבר, "דבש" אינו סרט גרוע, אך עם קצת יותר משמעת על הקצב והטיפול בנושא המרכזי, הוא היה יכול להיות הרבה יותר.