Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: ראיון אישי עם ברוריה

מאת: רון פוגל

אחרי צפייה בסרטו החדש של אברהם קושניר "ברוריה" ידעתי שאני חייב לראיין את הדר גלרון כוכבת הסרט.

פגשתי את גלרון, העושה רושם כאילו אור קורן מפניה נושאת בגאון את הסרט הצנוע הזה על כתפיה ומפליאה בהופעה שקטה ועוצמתית ביום תל אביבי גשום לשיחה קלה על "ברוריה", נשים דתיות ואמונה.

[*]

איך נוצרה ההכרות בינך ובין הבימאי אברהם קושניר שגם הוא מתעסק לא מעט בחברה הדתית?

אני מכירה את אבי קושניר מזה שנים, דרך עבודתו בטלוויזיה ובסרטי התעודה. הרעיון לסרט הבשיל אצלו עוד בתקופה שאני התעסקתי עם כתיבת "מקווה" וכבר אז אמר לי "את הברוריה שלי". לקח לו הרבה זמן עד שהוא הצליח להרים את הפרויקט ואני שמחה שהוא לא התחרט ונשארתי "הברוריה שלו".

כתבת את התסריט איתו עם יובל כהן וברוך ברנר שמגלם בסרט את בעלך - זה די נדיר ששני השחקנים הראשיים משתתפים בכתיבת התסריט.

אני הגעתי להפקה בכלל על תקן שחקנית, הרעיון והסיפור של קושניר לא היה מגובש לחלוטין ושכנעתי אותו לדחות את הצילומים בכחצי שנה. ישבנו צוות של ארבעה תסריטאים (כולל הבמאי, העורך והצלם יובל כהן והשחקן הראשי ברוך ברנר). קושניר הביא את הניסיון והידע שלו וגם את השלווה שלו, יובל כהן, היחיד מביננו שלמד קולנוע, היה זה שהביא את הפן החילוני בעין חדה ומדוייקת לסיפור וברוך ברנר ואני הבאנו את הפן הדתי. הליך הכתיבה ברביעייה לא היה קל. באחת הפעמים, כשהיה ויכוח על דמותה של האישה, יצאתי בטריקת דלת תוך שאני אומרת: "אחד רוצה אותי יפה, שני רוצה אותי שותקת, שלישי לא מבין בכלל מה אני רוצה, אז תכתבו לבד דמותה של אישה בשביל מה אתם צריכים אותי?" אבל חשוב לי להדגיש שבסופו של יום ההחלטה לגבי התסריט היתה בראש ובראשונה של הבימאי.

[*]

שני הילדים הקטנים של בני הזוג בסרט הם ילדיך במציאות. מדוע החלטת לשתפם ואיך הייתה החוויה המשותפת עבורם ועבורך?

בסיפור המקורי על ברוריה נאמר שהיא איבדה את שני ילדיה. אני העדפתי שבסרט יהיו לברוריה של ימינו ילדים. גם כדי להציג משפחה דתית מסורתית ממוצעת עם שלושה ילדים. בכל זאת אין זהות מוחלטת בין ברוריה המקראית לבין ברוריה שבסרט.

ברגע שנפלה ההחלטה שלברוריה בסרט יהיו ילדים היה לי ברור שאלהק את בתי ובני גם כדי שייחשפו לעבודתה של אימם וגם כדי ליצור כמה שיותר טבעיות ואמינות מבחינת המשחק. היה לי ברור שמדובר באחריות גדולה כי חלילה לא רציתי שהם ייצאו פגועים מכל ההליך המפרך של הצילום. יש בסרט סצנה של ארוחת ליל שבת ומכיוון שאני יודעת כמה זמן לוקח לצלם סצנות הבאתי מהבית סיר מלא קציצות שהילדים שלי אוהבים במיוחד. עד לסוף הצילומים אני חושבת שהם כבר התפוצצו מהקציצות (לקח לנו כמה טייקים לצלם את הארוחה).

הילדים מאד נהנו מהחוויה וגם אני.[*]

מי בחר את התלבושות שיש להן משמעות רבה - הן לפעמים המקהלה היוונית כמו הקומביניזון שהיא לובשת למיטה או החלפת הבגד בסוף?

את התלבושות בחרה המלבישה.אני רק ביקשתי שברוריה תעבור מצבעים חמים ולא בולטים לצבעים מתכתיים יותר וללבוש נועז יותר. ניתן לראות בבגדים את השינוי והלבטים שעוברים על ברוריה. כשחקנית ברגע ששמתי על הראש את הפאה ממש חוויתי התנתקות ונבלעתי כולה בדמותה של ברוריה.

הופעת בסטנד אפ ובהצגות אבל זוהי הופעתך הראשונה בסרט. איך הייתה החוויה?

חוויה מתישה מאד אך גם מאד מתגמלת. כבר ב"סודות" שאלתי את אבי נשר אם אפשר להכניס אותי לצילומים אבל ככל הנראה לא התאמתי חיצונית לתפקידים האפשריים. אחרי שראיתי את "ברוריה" לראשונה הרגשתי ממש מחנק, שלא היו לי את המילים לבטא את ההרגשה שלי, אבל כעת אני מבינה שקיבלתי מתנה של שקט, שזה 180 מעלות מהסטנד אפ. כרגע אני מעבדת את המחזה שלי, "מקווה" לסרט קולנוע, שאשחק בו. אני מאוד אוהבת ורוצה להמשיך לשחק בסרטים.

[*]

ב"ולקחת לך אישה" רונית אלקבץ מגיבה למועקה שלה כגיבורת הסרט בצעקות ובטונים גבוהים בברוריה לעומת זאת את משחקת את הדמות בחרישיות כמעט בדממה - האם זו דמותך במציאות?

ממש לא. אני טיפוס די מוחצן ודעתני. אני מופיעה במופעי סטנד אפ (שם אני בכלל מתפרעת). אבל יש בי הרבה קוטביות, אני גם מסתקרנת משתיקה ושקט זה נושא שאני חוקרת ובודקת גם עם עצמי פנימה. אני חושבת שגדולתה וכוחה של ברוריה הוא בשתיקתה ובנוכחותה הדוממת לעיתים.

האם זהו סרט פמיניסטי לדעתך? האם יש בכלל פמיניזם דתי?

הבמאי ראה את הסרט מלכתחילה כסרט פמיניסטי, הוא חושב שהאישה היא האניגמה הגדולה ביותר ורצה לחקור אותה. הסרט נוגע בזוגיות בעולם הדתי ולכן בהכרח נוגע גם במקומה של האישה, אבל הפריזמה של הסרט הוא לא פמיניסטי הוא בוחן גם את מקומו של הגבר אל מול השתנותה של האישה ולכן אני חושבת שהנושא המרכזי של הסרט הוא זוגיות. אני בכלל חושבת שהיהדות היא מסגרת שמנסה לאכוף דרך מסוימת ומגבילה על האישה (וגם על הגבר) אבל רק יוצרת התעסקות תמידית בשאלות של רגש מול יצר ובימינו שאלות של איך היהדות בכלל והאישה בפרט מתמודדת עם השינויים החברתיים ועם הקדמה והפתיחות לגבי מעמד האישה. כאישה שבאה מבית דתי ומגיל צעיר בדקה גבולות ומוסכמות (לדעתי בכלל הקב"ה כבר הוציא עליי חוזה לאור כל מעשיי הכפירה שלי) הסיפור של ברוריה מאד סיקרן אותי.

[*]

מה קורה לאישה המגלה שהיא שווה, ולא נחותה (ולעיתים אף מתעלה)– בעולם השמור –בקנאות- לגברים בלבד?

עניין זה – של הגדרת התפקידים והשפעתה על המינים– הוא רלוונטי במיוחד בימינו. היום, קרוב לאלפיים שנה מאוחר יותר, נשים מתחילות להתקלף מהתפקידים המסורתיים ולגלות את אורן ברבים. אור בכל המובנים - במובן השכלי, במובן של יופי , כשרון, יכולת. כל אחת בביתה, ברגע שהיא מפסיקה להיות אם ועקרת בית במשרה מלאה ומתחילה למשל, לפרנס, מוצאת את עצמה מול סיטואציה דומה לזו של ברוריה ורבי מאיר. הקשר האינטימי בהכרח עובר מהפך שלא תמיד הוא מצליח לשרוד...

בעיניי, הזוגיות היא המבחן הקשה ביותר - ואולי אף החשוב ביותר - שלנו בחיים האלה. הזוגיות ארוכת התווך מעמידה אותנו מול עצמנו, כבבועת ההשתקפות הכי קרובה שיכולה להיות לנשמה שלנו. קרובה כל-כך שאין לנו לאן לברוח מעצמנו בתוך זוגיות. האישה החדשה, כדוגמת ברוריה הלמדנית, יכולה היום לשרוד- בניגוד לברוריה שגורלה היה חתום, אך האם היא יכולה לשרוד בזוגיות? השאלה אינה 'האם גבר זה או אחר יכול לקבל אותי ככה'? אלא , 'האם אני מסוגלת לעמוד באור של עצמי מבלי להתקפל, ועדיין להרגיש ראויה לאהבה?'

סופו של הסרט אינו ברור-זה היה מכוון?

בהחלט כן, הבמאי החליט להשאיר את ביאור הסוף לכל צופה וצופה.

תודה רבה לך הדר.