פסטיבל הקולנוע הצרפתי: המלצות וביקורות סרטים

לקראת פסטיבל הקולנוע הצרפתי שייפתח במוצאי שבת הקרוב ויימשך עד 07 באפריל 2016 בסינמטקים של תל אביב, חיפה, ירושלים ועוד, אנו מציגים בפניכם מספר המלצות צפייה וביקורות על סרטים מובילים בפסטיבל:

בראש מורם

מבקר: זוהר צלח

סרטה של עמנואל ברקו, שפתח את פסטיבל קאן ב-2015. הסרט עוקב אחרי מלאוני (רוד פראדו),נער בעייתי, שדרכו להתמודד עם הבעיות בבית היא בהתפרצויות אלימות ובצבירת תיקי משטרה. עקב חוסר התפקוד של אמו הוא מוצא את עצמו נתון לחסדי מערכת הרווחה הצרפתית.

בהדרגה מתגבשת סביב הנער העבריין סוג של משפחה חלופית: פלורנס (קתרין דנב), השופטת הוותיקה בבית המשפט לנוער, ויאן, עובד סוציאלי (בנואה מאגמיל) מסור שלעיתים מגלה סימני שחיקה תחת נטל העבודה. יחד הם מלווים את המסע של מאלוני ועושים כמיטב יכולתם להעניק לו עתיד טוב יותר. כאשר מאלוני פוגש נערה בשם טס (דיאנה רוקסוול), גם הוא מתחיל להאמין בעצמו.

אפשר לתאר את הסרט הזה במובן מסוים כמה היה קורה אם אנטואן מסרטו של קסבייה דולאן "מאמי" היה ננטש על ידי אמו ומגיע למוסדות שונים. הסיפור עצמו מוכר וברוב הפעמים נגמר בכך שהנער נשלח לכלא לנערים. אלא שלמזלו של מאלוני, שופטת הנוער האחראית על המקרה נואשת לעזור לו ונותנת לו צ'אנס נוסף, גם אם הוא מאכזב אותה פעם אחר פעם.

הקלף החזק של הסרט הוא השחקנים, דנב מדהימה כהרגלה בתפקיד השופטת והסצנות שלה עם פארדו מדהימות. פארדו מספק תפקיד לא רע ואת ההצגה גונב מג'ימל בתפקיד העובד הסוציאלי עם כמה סצנות אדירות. למרות שנראה לפעמים התסריטאים (עמנואל ברקו ומרסיה רומאנו) לא באמת שלטו לחלוטין במסגרת העלילתית של הסרט, הם כן מצליחים לשלוט ברגשות הצופה.

"בראש מורם" הוא מצד אחד סרט כואב שמציג מציאות לא פשוטה של נער שפשוט לא מסוגל להתמודד עם הבעיות שלו ומצד שני מציג זווית שונה מאוד בנוף הקולנועי: הצגת מערכת המשפט, העובדים הסוציאליים והמוסדות ככאלה שכאן באמת בשביל לעזור, וכמערכת שבאמת אכפת לה מהאנשים שבתוך כל מקרה. מה שמנע ממני באופן אישי לקטלג את הסרט כאחד הבולטים עד כה השנה הוא הסוף שבעיניי קצת אובר- מתייפייף, אך עדיין מדובר בסרט שמספק חוויה שונה ומעניינת שבהחלט כדאית לצפייה.

מסייה שוקולד

מבקר: ערן איצקוביץ

"מסייה שוקולד" הוא דרמה ביוגרפית שמתרחשת ברובה בצרפת בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20, ומספרת את סיפורו של "שוקולד", אמן שחור שזכה לתהילה גדולה באותה תקופה לאחר שהתחבר לליצן ג'ורג' פוטיט. הצמד היה פורץ דרך בזמנו לא רק בגלל השילוב הקומי בין השניים, אלא בעיקר לנוכח העובדה כי "שוקולד", ששמו המקורי היה רפאל פדייה, היה מהשחורים הראשונים במדינה שהפכו לכוכבים.

הגזענות הייתה מנת חלקם של לא מעט צרפתים באותם שנים, אך "שוקולד" הצליח כנגד כל הסיכויים, והפך לאחד הכישרונות האהובים במדינה. הסרט הוא דרמה פשוטה ועשויה היטב שמספרת את סיפורו של האמן הזה שרק בשנים האחרונות שמו התגלה מחדש. עומאר סי ("מחוברים לחיים"), שמגלם את "שוקולד", מכניס לדמותו הרבה קסם, חן וכריזמה שכובשים מהרגע הראשון. ג'יימס תיירה מגלם בצורה מדהימה את פוטיט, ואין ספק כי שנותיו כליצן תרמו לו רבות לבניית הדמות והדקויות שלה.

לסרט, שבתום הפסטיבל הסרט ימשיך להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע, יש את הלב של הדמות הראשית שלו: הוא חם ומלא חיוך מבחוץ, אך מבפנים הוא כואב וסובל. "מסייה שוקולד" מצליח לשלב היטב בין הרגעים המוצלחים של "שוקולד" לבין אלו שגורמים לנו להבין שאנו צופים בנפילתו של כוכב, כשלצופה ניתן רק להתנחם בעובדה שגם אם זה קרה עשרות שנים אחרי שהוא הלך לעולמו, "שוקולד" זכה למעמד של כבוד גדול אפילו יותר מזה שהוא זכה לו בחייו. נו, איך קוראים לזה – אגדה.

עמק האהבה

מבקר: אלעד שלו

30 שנה לאחר הופעתם המשותפת האחרונה, הצמד המלכותי של הקולנוע הצרפתי ז'ראר דפרדייה ואיזבל הופר חוזרים להופיע יחד בתור זוג גרוש שמתאחד לאחר שנים רבות שלא התראו בעקבות התאבדותו של הבן, עימו הם ניתקו קשר לפני שנים רבות. הבן מותיר אחריו מכתב בו הוא קורא להוריו להיפגש יחדיו ולעבור בתחנות שונות במדבריות פלורידה ובעמק המוות, שם הוא מבטיח להם, אם יעקבו אחר התחנות בדרך כפי שציין במכתב, הם יזכו לפגוש אותו פעם אחרונה מחדש.

עיקרו כוחו של הסרט נמצא במפגש המחודש של צמד השחקנים. דפרדייה, שתפח למימדי ענק, מעניק הופעה מלאת רגש כפי שלא נתן מזה שנים רבות. מולו ניצבת הופר, שעדיין זוהרת כפי שהייתה בעבר, והחיבור ביניהם מוליד רגעים כנים, שמתייחסים לעברם הקולנועי המשותף , להיותם כוכבי קולנוע בעבר (הסרט מציב מולם זוג אמריקאים שמזהה אותם ככוכבי קולנוע ובסצנה המצחיקה בסרט חותם לו דפרדייה תחת השם "בוב דה נירו") ואף שמות דמויותיהם נקראות זר'אר ואיזבל ויוצרים חוסר הבדלה בין המציאות לבין הפיקציה.

המעבר בין מציאות לדימיון חל ביתר שאת בחלקו השני של הסרט, שנוגע במקומות על טבעיים, אולם משאיר בידי הצופה את התהייה מה מהעובר על הזוג הוא חלק מרצונם לחלוק רגע משותף אחרון עם הבן ולברוח מטרדות ההווה והזיקנה, ומה הוא בגדר פנטזיה שמתגשמת במציאות.

"עמק האהבה" של הבמאי גיום ניקלו לא שומר על טון אחיד לכל אורכו, לעיתים הוא תמוה ולא כל הבחירות התסריטאיות בו עובדות, אולם הטון שנע בין סנטימנטלי לסוריאליסטי, צמד הכוכבים במרכזו והצילום שמציב את נופי קליפורניה האלמותיים מול קטנותו של האדם, מסייעים ליצור סרט שיש בו יותר מן הנראה לעין מלכתחילה.

לאתר פסטיבל הקולנוע הצרפתי: לחץ כאן