Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פאנק ורוק בבירת סין

בפתיחה של הסרט "נאמנות גבוהה" שואל הגיבור רוב, האם המוזיקה היא זאת שהפכה אותו לאומלל או שהוא הקשיב למוזיקה משום שהיה אומלל. אותו הדבר ניתן לשאול לגבי פנקיסטים בכלל, ובפרט אלו המופיעים ב- "בועות בייג'ין- פאנק ורוק בבירת סין". הסרט הוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב השמיני שנפתח בסינמטק תל אביב ביום חמישי האחרון.

השאלה שנשאל לגבי המשתתפים בסרט היא לא אם הם אומללים אלא דווקא לגבי העצלנות שלהם: האם משום שהם עצלנים ואין להם כוח לעבוד הם חברים בלהקות פאנק, או שמא הם החלו לנגן בלהקות והתוצאה של זה היא שהם נהיו עצלנים.

הסרט עוקב אחרי 5 להקות שפועלות בבייג'ין, שהדבר היחיד שמקשר בניהן הוא העובדה שהם סינים עם גיטרות. בכל השאר הם נבדלים במין, גיל, סגנון חיים, גישה לחיים, וחשוב מכל – סגנון מוזיקלי. אולי הדבר היחידי שמאחד אותן הוא הרצון להצליח בגדול בארץ בה הרוק קיים קצת פחות מ-20 שנה, ונחשב מוקצה.

Hang on the box היא להקה שמורכבת מ-3 בנות צעירות ובחור ביישן אחד. אחת הבנות אומרת שאם עד גיל 25 היא לא תצליח להתקיים מהמוזיקה היא תתחיל לחפש עבודה ולא תתקיים יותר על חשבון הוריה. בניגוד למציאותיות שלה, הסולן של Joyside שכבר עבר את 25, "מתפרנס" מהלוואות ממשפחה וחברים וכל רצונו הוא לעשן חשיש ולזיין כל היום – על פי צורת הדיבור שלו נראה שאת החצי הראשון הוא כבר הגשים. הסולן של new pants מנהל חנות צעצועים, ונדמה שהוא נהנה בשני העולמות שבהם הוא חי. סולן Sha Zi לא רוצה להיות חלק מהחברה: לא לעבוד, לא להתחתן, רק בדידות בדידות בדידות. להקת T9 עושה שילוב ייחודי של רוק למוסיקה אתנית מונגולית.

אך יש דבר אחד משותף נוסף לכל הלהקות הללו, זהו העדר הרוח הפנקיסטית. אצל כל אחד מהלהקות הללו לא מופיע האלמנט שמחזיק את הפאנק כבר 30 שנה, שתמיד מופיע בסרטים תיעודיים אחרים בנושא כמו בסרט הקלאסי "הזעם והזוהמה" על הסקס פיסטולס, שהצליח בצורה הטובה ביותר לשקף את רוח התקופה החל מתחילת שנות ה-70 ועד תחילת המאה ה-21 ועוקב אחרי התפתחות הז'אנר הבלתי ניתן להגדרה הזה, ועד "חצוצרות יריחו" שהוקרן בפסטיבל דוקאביב בשנה שעברה, ששרטט תמונת מצב של הפאנק בארץ הקודש.

כל הסרטים הללו היו על אנשים שהיה להם משהו חשוב להגיד על החברה בה הם חיים, ורצון עז לשנות (ואצל חלקם אכן התחולל שינוי אדיר בחשבון הבנק). נדמה שהפאנק בגרסא הסינית רוצה רק לומר: "אנחנו מוזיקה דחויה ולא מקובלת – חבקו אותנו". אבל גם אם זה בתור אמרה היה מספיק, נדמה שלא נעשה מאמץ רב מדי מצד המוזיקאים לעשות שינוי, כמו שמעידות בנות Hang on the box שפעם היו עושות דברים קיצוניים על הבמה, אך היום, עקב דעת הקהל, הם נשארו סולידיות.

לפני ההקרנה בסינמטק עלה אחד משני היוצרים, ג'ורג' לינדט, וציין שמה שמעניין אותו הוא אנשים, ומפני ששומעים בתקשורת כל הזמן על הכלכלה בסין אבל לא על האנשים אז הוא הלך לראות ולהראות את האנשים. נראה שהוא הצליח יפה מאד במטרה שלו: הוא הצליח להביא דיוקן של מספר להקות, ולמצות את האנשים שמאחוריהם ולהראות איך הם מתמודדים עם העובדה שהם מנסים להכניס משהו חתרני לחברה שמרנית.

לינדט הצליח להתגבר על מכשלה שבה נתקלים הרבה סרטים דוקומנטרים: השפה. במקרים רבים בוחרים היוצרים לראיין את נושאי הסרט לא בשפת אימם אלא באנגלית: לפעמים זה מחוסר תקציב, והתוצאה כמו "בחצוצרות יריחו" היא עילגת וללא הרבה תוכן, שכן המרואיינים לא יכולים לבוא לידי ביטוי מלא, והסרט נשאר שטחי ומפוספס.

מצד שני, חלק מהיוצרים בוחרים מסיבות דמגוגיות לא לראיין בשפה בה יש למרואיין יכולת ביטוי גבוהה, שכן כך, כמו "בסיוט של דארווין", ניתן לתמרן די בקלות את המרואיין לומר את מה שאתה מעוניין שהוא יגיד, וישרת את המטרה של הסרט, שכן הוא לא מבין כל כך את מה שרוצים ממנו, וגם כך הוא לא יידע להתבטא בצורה המיטבית.

ב"בועות ביג'ין", השפה משתנה ממרואיין למרואיין, אפילו בתוך אותה הלהקה כתוצאה מכך לא מורגש לרגע שמישהו לא בא לידי ביטוי, או שהוא "משחק" לידי המרואיין. התוצאה היא שיש זרימה עניינית של השיחות, שרובן ד"א, אינן מצולמות בסגנון המעט אנכרוניסטי של ראשים מדברים, אלא הוא צולם בתנועה תמידית כמעט, מתאים למוזיקה המיוצגת.

אולי אחד הדברים היפים בסרט הוא העובדה שהוא נראה ביתי וקליל מבחינת צורה, אבל אופן העיסוק שלו בנושא הוא עמוק ורציני. סרט מומלץ לא רק לאוהבי פאנק או סינים.