Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: ללא גורל

"ללא גורל", שמוקרן בימים אלו ברשת בתי קולנוע "לב", הוא סיפור מסעו של גיורקה, נער יהודי בן 14 מבודפשט אל מחנות הריכוז במלחמת העולם השנייה ובחזרה. זהו סיפור התבגרות מרגש, מטלטל ונוגע ללב המבוסס על סיפורו האוטוביוגרפי של זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2002 אימרה קרטס.

הסרט מתרחש ב-1944, כשהפיתרון הסופי של היטלר מתפשט בכל אירופה. גיורקה מוצא עצמו נאלץ להיפרד בפתאומיות ממשפחתו בעקבות גירושה המהיר והבלתי נתפס של הקהילה היהודית מהעיר בודפשט.

[*]

כאסיר במחנה הריכוז, הקיום של גיורקה הופך להרפתקה סוריאליסטית. זהו מסע התבגרות מרגש שראשיתו בתמימות של נער צעיר, המשכו בטלטלה נפשית וגופנית ואחריתו בשיבה מפוכחת אל החיים לאחר שאבד התום ונשאר רק שבר גדול ובלתי נתפס...

כשהוא חוזר לבודפשט, חש גיורקה שהסובבים אותו מתייחסים אליו באדישות: שכניו הנוצרים שהפנו לו עורף וחבריו היהודים שהתחמקו מהגירוש ורוצים עתה לשים את המלחמה מאחור.

[*]

את הסרט נושא על כתפו השחקן הצעיר מרסל נאג', שחגג בשבוע שעבר (ב- 21 באפריל) יום הולדת 15.

זהו סרטו הראשון כבמאי של הצלם, שהיה מועמד לאוסקר, לג'וש קולטאי. הסרט נותן פרספקטיבה חדשה על אחת מהתקופות החשוכות בהיסטוריה המודרנית. האמונה ש"אין שום דבר שיהיה בלתי נתפס מכדי לשאת" היא קריאתו של הסרט ליכולת ההתאוששות של הרוח האנושית.

[*]

אימרה קרטס, שכתב את הספר עליו מבוסס הסרט, נולד ב-1929 בבודפשט, הונגריה. ב-1944, בגיל 14, הוא נשלח לאושוויץ והיה אסיר במספר מחנות ריכוז. אחרי השחרור ב-1945, קרטס חזר להונגריה ועבד בעבודות שונות, כעיתונאי וככותב מחזות. ב-1975 פרסם קרטס את "ללא גורל", הרומן הראשון שלו. מאז הוא כתב מספר ספרים, ביניהם "פיאסקו", "Clue”, "Kaddish for an Unborn Child" ועוד.

בנאום שנשא אימרה קרטס כשקיבל את פרס נובל אמר: "איזה סופר היום אינו סופר של שואה? לא חייבים לבחור את השואה כנושא כדי לסמן את הקול השבור ששולט באמנות האירופית המודרנית זה עשרות שנים. אקצין ואומר שאני לא מכיר אף יצירת אמנות טובה שאינה משקפת את המשבר הזה. מעולם לא ניסיתי לראות את הבעיה הסבוכה הזו הקרויה שואה כקונפליקט הבלתי-פתור שבין יהודים וגרמנים... מה שגיליתי באושוויץ הוא את המצב האנושי, נקודת הסיום של הרפתקה גדולה, המקום שאליו הנוסע האירופי הגיע אחרי 2000 שנים של מוסר והיסטוריה תרבותית.

[*]

מה שהתגלה בפתרון הסופי אינו יכול להיות מובן, והדרך היחידה להבין שהישרדות ושימור כח היצירה אפשריים היא אם נכיר באושוויץ כנקודת האפס. למה הבהירות של הראייה הזו לא יכולה להיות פורייה? בבסיס כל ראייה, אפילו אם נולדה מתוך טרגדיה, עומד הערך האירופי מכל, השאיפה לחירות שמכניסה לחיינו משהו נוסף... שעושה אותנו מודעים לעובדה החיובית של קיומנו ולאחריות של כולנו ביחס אליה.

בקיצור, מתתי פעם אחת, כדי שאוכל לחיות. אולי זהו הסיפור האמיתי שלי. אם זה כך, אני מקדיש את היצירה הזו, שנולדה ממוות של ילד, למיליונים שמתו ולאלה שעדיין זוכרים אותם... כל אימת שאני חושב על המשקל של אושוויץ, אני מוצא עצמי ניזון מהחיות והיצירתיות של אלה שחיים היום. לכן, בחושבי על אושוויץ, אני מהרהר באופן פרדוקסלי לא על העבר, כי אם על העתיד.