Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פעימות הלב של אודיאר - ראיון

כמה פעמים שאלתם את עצמכם עד כמה אתם דומים להוריכם?

טום (רומיין דוריס) הוא סוכן נדל"ן אלים, העתק של אביו. הוא מכיר את הדרך הקלה להרוויח ומשתמש בכוח בכל פעם שהוא רוצה לפנות דיירים עניים מבתיהם. פגישה מקרית עם הסוכן של אמו הפסנתרנית מסיט אותו מדרכו האבודה ומעוררת בו כמיהה להיות פסנתרן. הכישרון המוזיקלי נשכח ממנו בילדותו לאחר מות אמו והוא מנסה לשקם אותו בעזרתה של מיו-לין (לין דאן פאן), פסנתרנית סינית שלא מבינה מילה אחת בצרפתית. האצבעות נעות על הפסנתר בזעם ובכאב בעוד טום נלחם על הקשר עם אביו ועל מעמדו בעולם הנדל"ן.

"לבי החסיר פעימה" של הבמאי ז'ק אודיאר הוא סרט על הגשמה, על יחסים בין הורים לילדים, על אהבה וגם על החברה הצרפתית. לקראת צאת הסרט הגיע הבמאי ארצה והחסרנו שנינו יחדיו פעימה אחת דקה.

לפני מספר שנים הוקרן בסינמטק הסרט "על שפתיי" ובו שיחקה עימנואל דבוס בחורה חירשת החוברת לפושע קטן במקום עבודתה כמזכירה. הסרט הותיר עליי רושם באותם ימים חשוכים בהם הדרתי רגליי מסרטים צרפתיים עקב מיגרנה שהתעוררה כל אימת שצפיתי בסרט בו שני אנשים מדברים על מזג האוויר וחושבים שהם חכמים נורא. אז מה אם כל צרפתי למד פילוסופיה בתיכון כמקצוע חובה? זו לא סיבה לאמלל מיליוני אנשים ברחבי עולם.

והנה בא ז'ק אודיאר, שבר את המיתוס והחזיר לי את האמון בקולנוע הצרפתי.

[*]

ארבע שנים חלפו והוא יושב מולי בכובע מצחיה שמסתיר את הקרחת, משקפיים שמסתירות את העיניים ואני חופרת בחיוך הציני שלו ולא מוצאת חלון לנשמה.

"לבי החסיר פעימה" הוא רימייק לסרט האמריקני "אצבעות" (1978) של הבמאי ג'יימס טובאק בכיכובו של הרווי קייטל.

יצרת רימייק לסרט האמריקני "אצבעות". מדוע שינית את שם הסרט?

"אני לא מבין למה כשהסרט הופץ בעולם תרגמו את השם הצרפתי שאני נתתי לסרט ולא חזרו לשם 'אצבעות' ".

מדוע שינית את השם של הסרט עבור הקהל הצרפתי?

"משום שהמילה 'אצבעות' בצרפתית היא לא משהו", מחייך אודיאר.

אילו שינויים היו הכרחיים ליצירת סרט צרפתי מסרט אמריקני ומה היו הקשיים במעבר בין שתי התרבויות?

[*]

"אני פשוט אביא דוגמאות מתוך הסרט: הסרט האמריקני הוא בסביבה של המאפיה האיטלקית הניו-יורקית. אין מקבילה צרפתית לעניין הזה. מעבר לכך זה לא כל כך ההבדלים התרבותיים אלא יותר דברים שרצינו אני והתסריטאי טונינו בנאקוויסטה לעשות מבחינה קולנועית. רצינו לעשות סרט יותר ריאליסטי, לבנות דמויות יותר אמינות, יותר קרובות אלינו ולכן הסרט מתחולל בסביבה חברתית מאוד מזוהה בצרפת. אני לא אומר שאני מכיר אנשים בדיוק כמו טום, אבל אנשים קרובים לדמותו אני באמת מכיר".

מסביר אודיאר ומוסיף, "כאשר אנחנו נמצאים בז'אנר הזה של פילם נואר המוסר גם הוא שייך לז'אנר. יש את הטוב ואת הרע. ב"אצבעות", הרווי קייטל מלווה כספים בשוק האפור, גובה מאנשים את הכסף, מכה אותם ואז שובר להם אצבעות וכו'. כאשר אני לווה כספים בשוק האפור אז אני לא בדיוק יודע מה הולך לקרות לי. טום עובד בנדל"ן וכשהוא מגרש משפחות מהדירות האלה אני יודע בדיוק מה העוולה שנגרמת לאנשים האלה, אני יודע עד כמה קר בחוץ וקשה. אני רציתי שהצדדים האלו של הטוב ושל הרע יהיו הרבה יותר ברורים".

לאודיאר יש הרבה מה לומר על הקולנוע הצרפתי בשנים האחרונות ועל המסר החברתי בסרטיו. "אני חושב שהקולנוע הצרפתי עזב את עולם העבודה במובנו הרחב. יש לי הרגשה שהדמויות בקולנוע הצרפתי הרבה פעמים עוסקות במקצועות חופשיים שהם שוליים ולא מדברים באמת על החברה וזה חשוב לי".

אודיאר מספר שהוא מעריץ את הקומדיות האיטלקיות הישנות שתמיד היו קשורות למציאות החברתית ומזכיר את אטורה סקולה ואת פליני. "זה קולנוע שמסתכל על המציאות ואפשר להוציא ממנו עדות ממשית על החברה".

[*]

בעבר לא אהבתי קולנוע צרפתי בגלל ההתערבות הפילוסופית שגדעה את הנאתי באבה. מסיבה זו אהבתי את סרטך הקודם "על שפתיי". והנה אני קוראת שלמדת פילוסופיה בסורבון! כיצד אתה משתמש בפילוסופיה באופן מתוחכם שכזה שגם אנשים כמוני מצליחים לבלוע את הפתיון ולהנות מהסרט?

"מוזר לי המשפט הזה שאת עושה לקולנוע הצרפתי", מגמגם אודיאר ואני משתעשעת ומסבירה לו כיצד אני מזהה סרט צרפתי. אודיאר פורץ בצחוק ועונה: "אני בכלל לא רואה את הדברים ככה. הפילוסופיה בשנות הלימודים וההכשרה שלי היא חלק מתרבות כללית שמעניקה פתיחות לחומרים שונים. הקולנוע יכול להיות חלק מהחומרים האלה. יש את הסינפיליה, אהבת הקולנוע הצרפתי, שמכניסה באופן שווה גם טקסט, גם ביקורת וגם קולנוע. על "אצבעות" למשל, קראתי הרבה לפני שראיתי אותו. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן ב-78' וקראתי בזמנו ראיון של מישל סימון עם ג'יימס טובאק. הסרט יצא לאקרנים בפריז כמה חודשים לאחר מכן ואני ידעתי שאראה את הסרט עוד לפני שהוא יצא".

מיהו הפילוסוף או הזרם אליו אתה מתחבר?

"בהתחלה רציתי ללמוד ספרות מודרנית אך ראיתי שכדי להבין את הגישה הביקורתית לספרות צריך בסיס פילוסופי. כיום יש נטיה בצרפת לצמצם את הפילוסופיה למוסר, להבחנה בין טוב לרע, אולם אנשים כמו בארט ופוקו הפכו אותי לחכם יותר דרך טקסטים".

[*]

ההתפרצויות האלימות של טום ושל חבריו הביאו אותי לחשוב שאתה מציע את האלימות כפיתרון.

"האם זו ההמלצה שלי בסרט?!" מתחלחל אודיאר. הרי זו דרכו של טום להתמודד עם כל קונפליקט שאתה מציב לו, אני יורה.

"זה חלק מהאישיות שלו והוא נאבק בדרך הזו, באלימות הזו. נדמה לי שבסוף הוא בוחר לנטוש את זה".

ומה לגבי שאר הדמויות? כולן מגיבות באלימות לסביבתן.

ברגע זה הצתתי ויכוח מתמשך בצרפתית. אודיאר מתעצבן מהשאלות הטורדניות שלי ואני מחייכת בלי בושה.

"קשה לי עם ההכללה שלך. מה שיותר חשוב לי זה הגורל של הגיבור, הגורל של טום. המוזיקה היא בעצם רק תירוץ. מה שהוא באמת רוצה לעשות זה לשנות את חייו. זאת המטרה העיקרית שלו ובאמת בסוף הסרט הוא זוכה לחיים חדשים. הוא נכשל בתחום המוזיקה אבל הוא שינה את חייו ובחר לעזוב את האלימות".

אבל הוא מכה את מינסקוב בסוף הסרט, אני לא מרפה. אודיאר כמעט נחנק וזה יהיה ככל הנראה אירוע טרגי ראשון במהלך ראיון שלי.

"זה בדיוק כל ההבדל בין הסרט שלי לסרט של טובאק! בסרט של טובאק הוא הורג. אני רציתי לעשות סצנה על חוסר האפשרות הפיסית והמוסרית להרוג. קל מאוד להרוג בקולנוע, אנחנו רואים את זה כל יום ואני רציתי להפוך את הסיטואציה הזאת. בסרט שלי הוא נשאר בסוף בצד האנושי".

כאשר טום מסתובב ברחובות הוא מאזין בווקמן למוסיקה עכשווית ואילו כאשר הוא בביתו הוא מאזין למוסיקה קלאסית. ספר על תפקידה של המוסיקה בעיצוב דמותו של טום.

"זה היה כבר בסרט המקורי. דמותו של טום אינה עושה היררכיה במוסיקה, הוא לא מפריד בין מוסיקה 'גדולה' לסתם שירים של פופ. המוסיקה עבורו היא עולם שלם בו הוא מטייל. הוא יכול גם לנגן את הטוקאטה של באך וגם לשמוע את Telepopmusik ביחד. אני חושב שהבחירה של טובאק בטוקאטה של באך היתה נכונה כי אני לא חושב שטום היה יכול לפנות לרפרטואר הרומנטי המצריך הרבה פאתוס ורגשות. הוא לא יודע אם יש לו נשמה או לא. זאת השאלה שהוא שואל את עצמו ובעצם יש פן מאוד מתימטי וגיאומטרי בבאך ואפשר לנגן אותו בלי לגייס הרבה רגש, באופן מאוד מרובע. מה שחשוב הוא לנגן את התווים במהירות מסויימת ובסדר מסויים ואם מצליחים זה כבר הישג לא מבוטל".

כשהוא קצת עצבני על השאלות הטורדניות (אבל בצורה הכי נחמדה שיש) החלטתי להעלות את הראיון לשלב הבא, הכעסים, האהבות ובעיקר, היחסים שבין אודיאר ואביו, שהיה אחד מהתסריטאים הגדולים של צרפת.