Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: עלים אדומים

בתוך שלל הסרטים על קהילות המהגרים בישראל ניתן למצוא מעט מאוד סרטים עלילתיים על העדה האתיופית. ב 2009 שמואל ברו סיפק הצצה דרך "זרובבל" אל תוך הקהילה. השנה החלון נפתח שוב עם "עלים אדומים" של בזי גטה. לא ניתן להתחמק מההשוואה המתבקשת ולכן אעשה זאת עכשיו ולא אחזור על ההשוואה יותר בהמשך: "עלים אדומים" הוא ה"חתונה מאוחרת" של העדה האתיופית. כמוהו הוא עוסק במסורת ובחברה פטריארכלית.

בסרטו הראשון באורך מלא, בזי גטה מספק הצצה לקהל הצופים שלו אל תוך פערי הדורות דרך פריזמת המסורת. את הסרט מחזיק על כתפיו המנוסות דבבה אשטו (אחד מבכירי שחקני הקולנוע והתאטרון של אתיופיה). דבבה מגלם את מסגניו טדלה, אלמן טרי בשנות השבעים לחייו שמחליט למכור את דירתו ולבלות את שארית ימיו כשהוא גר לסירוגין בדירות שלושת ילדיו.

"עלים אדומים" הוא טרגדיה מודרנית שנוצרת בעקבות פערי הדורות וההגירה של המשפחה לישראל. ארוחת השבת המשפחתית הראשונה של מסגניו לאחר מכירת הדירה הופכת לכאוס בין היתר כי הנייד של אחד האורחים מצלצל. בהמשך, כשהוא שומע שבתו עדיין ממשיכה לצאת עם גבר שנחשב בעיניו לסמרטוט, הוא מסרב לאשר את הקשר ואפילו מבקש מבתו לא לחזור יותר הביתה. הוא מסרב להבין שבחברה מודרנית אין לאב כל סמכות וכוח לאשר קשרים.

[*]

בהדרגה מסגניו מבין שהערכים עליו הוא התחנך ושאותם הוא חשב שהנחיל למשפחתו התנדפו, נעלמו או למעשה מעולם לא הוטמעו באמת. הוא מגלה שגיסתו לא סובלת אותו וכשהוא מתעמת עימה על דבריה הקשים היא מתחמקת ממנו בשקרים. כשהוא עובר להתגורר בדירה אחרת של אחד מילדיו, הוא הוא שוב מוצא את עצמו מקבל יחס של חוסר כבוד מבחינתו.

פערי הדורות באים לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר כאשר אחד הנכדים מתבקש לומר שלום לסבו ואינו מצליח להוציא מילה מפיו. כל מה שהוא יכול לעשות הוא להסתכל עליו כעל יצור מוזר. "עלים אדומים" הוא לא רק סרט על הקהילה האתיופית. הוא סרט שהקונספט שלו הוא פערי הדורות ואובדן הכבוד כלפי אב המשפחה. מצד אחד מסגניו דורש כבוד של פעם, הוא מסרב להתנתק מהמסורת שבני משפחתו מחשיבים לפרימיטיבית ולהתאים את עצמו לזמן ולתרבות הישראלית. מצד שני הסרט עלול לעורר נקיפות מצפון אצל כל אחד לגבי יחסו להוריו.

"עלים אדומים" מכיל תצוגת משחק נהדרת של דבבה אשטו. הוא שחקן ענק שלוכד את הדמות בצורה מושלמת. גם בהתפרצויות שלו, גם בשקט שלו ואפילו במבט אחד בודד, הוא מצליח לרגש את הקהל ולגרום לו להזדהות איתו, אף על פי שדמותו מתעקשת שלא להרפות ממסורות שלא מתאימות לימינו. העלילה שכתב גטה פועלת כסליל חוטים סבוך, שעם כל סיבוב הטרגדיה הופכת לקשה ומהודקת יותר. יחד עם זאת הוא מצליח לשלב קטעי הומור נהדרים, שאת חלקם יבינו טוב יותר קהל הצופים של העדה האתיופית.

[*]

כמו בכל סרט העוסק במסורת שאינה מתאימה לזמנים מודרניים צריך להיזהר שלא ליפול לסטראוטיפים. בהקרנת העיתונאים שנכחתי בה, רבים מהצופים היו מבני העדה האתיופית ולא כולם קיבלו את הסרט בצורה טובה. אחת הצופות טענה שלא כך היא הייתה רוצה שהקהילה תוצג ושהיא חוששת מהנזק שהסרט עלול לגרום. אפשר להבין אותה. מצד אחד גטה בחר להציג את הקהילה האתיופית בצורה אותנטית ולהתייחס להיבט פערי הדורות. מצד שני, מסגניו נתפס כאדם פרימיטיבי ובניו מוצגים כאנשים חסרי כבוד. מעטות הדמויות שיוצאות טוב מהסרט הזה.

בנוסף, הדמויות ב"עלים אדומים" שותות בירה בכל סצנה שנייה, וזה ממש לא נראה הכרחי. אם זה היה סרט על הקהילה הרוסית ובכל סצנה שניה הדמויות היו שותות וודקה, זה לא היה נתפס טוב בעיניי הקהל. כמו כן, הסוף של הסרט הוא די צפוי אבל כנראה גם בלתי נמנע.

למרות המגרעות הללו, "עלים אדומים" הוא אחד הסרטים הטובים והחשובים שהולכים ומרכיבים את הדור החדש של היוצרים הישראלים. דור של יוצרים צעירים שעושים סרטים על מה שבוער להם, דור של יוצרים שלא רק מביימים, אלא גם כותבים את התסריטים. "עלים אדומים" הוא טרגדיה מודרנית מעניינת ושונה. כדאי לראות אותה הרבה בזכות המשחק הנהדר של דבבה אשטו.

הסרט "עלים אדומים" מוצג בימים אלה בסינמטק ת"א