Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הצמא של תאופיק אבו ואיל - ראיון אישי

אנו מביאים בפניכם את החלק השני של הראיון האישי שערך יאיר הוכנר עם תאופיק אבו ואיל, הבמאי של הסרט המצויין "עטאש-צימאון" שמוקרן בימים אלו בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. תאופיק יליד 1976, סיים את לימודי הקולנוע שלו באוניברסיטת תל אביב, ועבד משנת 1996 עד לשנת 1998 בארכיון הסרטים של האוניברסיטה. מ-1997 עד ל-1999 לימד תאופיק דרמה בבית הספר ע"ש חסן ערפה שביפו."עטאש – צימאון" הוא סרטו הראשון באורך מלא.

עלילת הסרט "עטאש-צימאון" עוקבת אחרי משפחה בת חמש נפשות ואתון המתגוררת בשום מקום בעמק בין הגבעות. הם לא נמצאים במקום הזה מרצונם. לפני יותר מעשר שנים הם התגוררו בכפר המרוחק כמשפחה נורמלית. הבת הבכורה, ג'מילה, פגעה בכבודם במעשה אהבה אסור. האבא - אבו שוקרי, שלא היה מסוגל להרוג את בתו האהובה, לקח את משפחתו למקום נטוש הרחק מעיני בני הכפר המשפילות. שוקרי, הבן הצעיר, אשר רוצה להמשיך ללמוד בבית הספר של הכפר, מתקשה לעמוד בדרישות אביו לעזור בעבודה המפרכת שמפרנסת את משפחתם: הפקת פחם מעצים שהם גונבים מהיער הסמוך. אבו שוקרי מחליט להרכיב צינור מים זורמים למקום מגוריהם אך מישהו מחבל בצינור ובני המשפחה צריכים לשמור עליו כל לילה. שוקרי נקרע בין חובת הציות לאביו לבין ההזדהות עם אמו ואחיותיו, דילמה שסופה תפתיע את כל בני המשפחה...

מי הם השחקנים הנהדרים האלו?

אנשים רגילים, את חלקם הכרתי לפני כמו אחמד (שוקרי בסרט) שהוא אחיין שלי. לקח לי זמן לקלוט שהוא השחקן שחיפשתי, כך גם במקרה את אמאל (אום שוקרי) שהיא דודה שלי. במקרה שלה היה קל יותר לשכנע אותה ואת סביבתה שהיא תשתתף בסרט, מה גם שהיא אישה עצמאית ויצירתית.רובה בלאל (ג'מילה בסרט) היא היחידה בצוות השחקנים שיש לה השכלה וניסיון במשחק. לתפקיד הזה חיפשתי שחקנית, היה בלתי אפשרי ללהק "לא שחקנית" מכיוון שכישורי המשחק הנדרשים לתפקיד הזה גבוהים יותר, וגם מפני שהתרבות הערבית לא אוהבת תפקידים נשיים מסוג זה, מציאותיים ומבוימים כאחד. למזלי התברכתי בשחקנית מדהימה ביותר. חוסיין (אבו שוקרי) הוא מנהל עבודה בבניין כבר יותר מ-30 שנה. מראהו ואופיו המיוחד גרמו לי להיות אובססיבי בניסיון לשכנע אותו לשחק את התפקיד. בזכות אשתו, שדחפה אותו, גם הוא נענה- אני מודה לשניהם על כך. את ג'מילה אבו חוסיין (חלימה- האחות הצעירה) גיליתי במקרה, הלכתי לבחון את אביה ז"ל לתפקיד האב בסרט, ומיד ידעתי שמצאתי את חלימה.מוחמד הוא אינסטלטור שגר איתי בשכנות כבר שנים ארוכות...לצילום בסרט יש חשיבות מיוחדת, הבחירה בסינמה סקופ (מסך רחב), העבודה מול הצלם...

הצילום בסרט מבטא את העולם הרגשי והפסיכולוגי של הדרמה. מבחינתי המצלמה היא הדמות השישית בסרט אשר רואה ואינה נראית. על כן, כל סצנה היא עבודת מחקר של קומפוזיציה ואור כאשר הדינאמיקה של השוטים והחיבור בניהם- אקספרסיבי. המטרה הסופית היא יצירת דרמה שהיא גם שירה. זו הסיבה למשל לבחירה הטכנית בפריים "סינמה-סקופ" שהיא החלטה אסתטית, משום שבצורת פריים זאת יש הרבה יותר אתגר מבחינת קומפוזיציה, אפשרות ההעמדה והמזסצינה היא הרבה יותר מרתקת וכמובן יש יותר עומק בפריים כזה. יכולתי להשיג תוצאות קולנועיות אלה רק עם צלם כמו אסף סודרי, הוא פועל מתוך גישה של צייר שמפוצץ רגש במריחות המכחול שלו, כמלחין שכותב תווים בשוטים ויוצר את ההרמוניה והקונטרה- פונט. הוא אמן קולנוע, הוא היה שותף בכל תהליכי היצירה, מחקר התסריט ועד עריכת הסרט. אנחנו חברים טובים, למדנו ביחד בחוג הקולנוע של אוניברסיטת ת"א, עשיתי אתו את הסרט הקצר "יומנה של זונה" שהשתתף בתחרות סרטים קצרים בוולג'ין 2001 ועשרות פסטיבלים בעולם.

הסרט מציג בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם. כיצד הקהל מגיב?

הקהל האירופאי מחכה לראות חיילים יהודים מרביצים לפלסטינאים. הם נכנסים לסרט ומקווים לראות התעללות על המסך. אותי זה לא מעניין. אני יוצר אינדיבידואל, אני מחפש אחרי אימאז'ים חדשים. הכי קל לרצות את הקהל באירופה, אבל זה לא מה שאני רוצה לעשות.

מה התגובות של הקהל הערבי בעולם ובארץ?

בארץ בודדים ראו את הסרט, היתה הקרנה אחת בנצרת ואחת ברמלה, התגובות הפתיעו אותי. אני מקבל טלפונים מאנשים שזה השפיע אליהם מאוד, תגובות מדהימות. בביאנלה של הקולנוע הערבי בפריס, הסרט זכה בפרס חבר השופטים. הסרט ניצח בזכות העוצמה שלו ואף על פי שהוא מומן על ידי כסף ישראלי. חלק מהקהל מתייחס אל הסרט בצורה ביקורתית, כאילו הוא מסמך היסטורי ואני רואה בסרט יצירה אומנות. אני חושב שהיחס שלהם נובע מפרובנצליות. היה מבקר ערבי אחד שכתב שהסרט הוא קונספירציה של המוסד בגלל הדרך שאני מציג את המשפחה. בעולם הערבי מנסים להשתחרר מדימויים שכאלה במיוחד אחרי ה 11 בספטמבר. למזלי מרבית העיתונאים והצופים טוענים שזו יצירת מופת.

איך הישראלים מגיבים?

מעולה. הסרט נבחן גם בתור קולנוע ישראלי וגם בתוך ערבי, הסרט לפי דעתי שובר את המיתוס, הוא פורץ אותו. כי גם היהודים וגם הפלסטינאים מתגאים בו ושניהם רואים בו חלק מהיצירה שלהם.

אתה עובד על פרויקט חדש?

אני עובד על אדפטציה לנובלה בשם "הדרך לחיפה" מאת ג'סאן כנפאני. מפיק איטלקי משקיע בי ותהיה פרזנטציה של הפרויקט בפסטיבל קאן, החודש.

מעניין אותי לדעת אלו יוצרים השפיעו עליך, אני מוכן להמר על הקולנוע האיראני.

הקולנוע האיראני נותן לי תקווה מאחר והם שוברי מוסכמות. אני יותר קלסיקאי, "400 המלקות" הוא אחד הסרטים שהכי השפיעו עלי. גם "הקונפורמיסט" ו"הטנגו האחרון בפריס" של ברטלוצ'י. אני אוהב את הבמאים: אורסון וולס, אינגמר ברגמן, טרקובסקי, סקורסזה ופאסבינדר.

מה הסרטים האחרונים שראית ואהבת?

היום אני פחות רואה סרטים וחושב שיש פחות יצירות מופת. האחרון שראיתי ואהבתי היה "אבודים בטוקיו" וסרט אמריקאי עצמאי קטן בשם "Gummo" של Harmony Korine.

עכשיו שהסרט סוף כל סוף עולה על המסכים בישראל, איך אתה מרגיש?

התרגשות אבל מסוג אחר, ההיתקלות עם הקהל המקומי מסקרנת אותי, המפיק אבי קליינברג עובד קשה על יחסי הציבור. אני משכנע את עצמי שזה עדיין סרט גדול גם אם יבואו רק 500 איש לראות אותו. אני מאמין שאם אתה באמת עושה את הדבר האמיתי, תמשיך בו ואתה תצליח.