Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מועדון בית הקברות של טלי שמש - ראיון

"זה לא cemetery club, אני הסברתי לך, זה לא cemetery club! זה חלק אחר של cemetery, זה חלק של בילוי של אנשים", קובעת לנה גיבורת הסרט לבמאית טלי שמש המבשרת לה כי שמו הלועזי של "מועדון בית הקברות" הוא “cemetery club”.

יש אנשים שמבלים בבית הקברות של הר הרצל. תקנון "האקדמיה של הר הרצל" מעגן את מפגשי הקיץ של האקדמיה בגן הסמוך. מטרת המפגשים: "הפגת הבדידות של גיל הזהב, קירוב לבבות ועזרה הדדית". כך מתכנסת לה חבורת פולנים ויקים קשישים מדי שבוע בחודשי הקיץ.

במשך חמש שנים עקבה הבמאית טלי שמש אחרי הקבוצה המתדלדלת ואחרי לנה, דודתה ומיניה, סבתה. שמש הרכיבה פאזל מחייה מלאי החורים והחוסרים הדוקרים של לנה ויצרה סרט מרגש ומשעשע על ניצולי שואה. לא, זה לא עוד סרט שואה. זה סרט על אישה משכילה מאוד, מרתקת וקשוחה ועל הדיאלוג שיש לה עם העולם וביחוד עם מיניה, חברתה הטובה ביותר שהיא גם גיסתה.

[*]

אני פריקית של זקנים. זה כולל את השכן שלי יעקוב ואת לאה מבית האבות ואת יוסף החייט, זקן טרי יחסית. עבור אנשים מבוגרים הזמן שחלף עצר מלכת והשיחה עמם מכניסה אותך לעולם שחדל להתקיים, ההיסטוריה. "מועדון בית הקברות" הוא סרט על על השכנים המבוגרים שלנו, על הסבא והסבתא שלנו, שלעולם איננו טורחים לנבור בעברם ומקצתו יכול להיחשף בשיחה צפופה על ספסל בגן הציבורי.

טלי היא הבמאית של סרטי תעודה מבריקים וחודרי שיריון כמו "זהב לבן עבודה שחורה" על עובדי הקבלן במפעלי ים המלח ו"השמנה והיפה" על תחרות היופי לנשים שמנות בבאר שבע. הדרך שלה נפתחה בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה "סם שפיגל" בירושלים כאשר סיימה את המחזור השני ב-1994.

עד כה יצרת 4 סרטי תעודה וכתבות תחקיר ל"עובדה". האם תמיד ראית את עצמך כיוצרת של סרטי תעודה?

"לא, אבל בטבעיות הגעתי לשם. די מהר זה מה שעשיתי, לא שהכרזתי על זה: 'אני יוצרת של סרטי תעודה'. אני עושה קולנוע".

[*]

שלושה מתוך ארבעת סרטייך מתמקדים בסיפורים של נשים. גם ב"מועדון בית הקברות" הרעיון לעשות סרט על "האקדמיה של הר הרצל" התגלגל לסרט על לנה ועל סבתך. האם זו בחירה מודעת?

"נכון. זה קודם כל סרט על שתי נשים, אני חושבת. זו בחירה טבעית והגיונית כי חשוב לי לעשות סרטים על נשים. ברור שאני בן אדם פמיניסטי בדרכי, תמיד הייתי, אבל גם חשוב לי להראות עולם של נשים. חשוב לי רעיונית, עקרונית".

אני מניחה שהסיפור של "מועדון בית הקברות" מלווה אותך מהילדות. מה גרם לך ליצור ממנו סרט דווקא עכשיו?

"ברור, אני מכירה אותם מאז שאני ילדה. מזמן, לפני שנים, רציתי לעשות סרט. גם על לנה, על סבתא שלי, גם על הר הרצל. שנים הוא התבשל לי בראש ולפני חמש שנים החלטתי שאני מתחילה. בעצם התחלנו לצלם לפני שנים".

[*]

איך השגת את שיתוף הפעולה של לנה, מיניה והקבוצה לסרט טעון כל כך?

"זה היה תהליך. התחלתי בכלל לצלם בהר הרצל ואז פתאום היה יום צילומים עם שתיהן [לנה ומיניה]. זו סבתא שלי ודודה שלי, הן מאוד רצו וזה הלך ונהיה מאוד כיף בינינו, זה עשה הרבה דברים מעניינים בינינו למרות שאנחנו מאוד מאוד קרובות. זה ככה גם בחיים, זה אינטנסיבי, הן נשים קרובות אליי אבל את יודעת, פתאום זה היה יותר אינטנסיבי כי הייתי צריכה להסתכל עליהן באמת, להסתכל לעומק הרבה זמן".

באילו קשיים נתקלת במהלך צילומי הסרט?

"ידעתי שאני רוצה לעשות סרט על אנשים זקנים ניצולי שואה ושהוא יהיה סרט שלא נופל לבורות האלה, שהוא לא מנומס, שהוא לא בגלל שהם זקנים אז כל דבר שהם אומרים... אני מתייחסת אליהן בדיוק כמו שאני מתייחסת אליהן בחיים, כמו שאני רואה אותן. כשעושים סרטים על ניצולי שואה ואני ראיתי הרבה, בד"כ יש מן "הדרת כבוד" שכל דבר שהם אומרים הוא חשוב והכל זה כמו שהם רוצים להראות. בד"כ אתה לא מראה את החיים שלהם באמת, את הדרמות, את העניינים, את הדברים המצחיקים, את הדברים העצובים, הדברים הקשים". הרגעים היפים ביותר בסרט הם רגעים יום יומיים של ניצולת שואה שמקפלת זיכרונות איומים, מדוייקים מאוד, לתוך פעולות שיגרתיות בחייה.

איזה תפקיד מילאה לנה בילדותך?

"מאז שאני ילדה אני אוהבת אותה אהבת נפש. עם סבתא שלי זה ברור, חצי גדלתי אצלה בבית והיא היתה בן אדם מאוד דומיננטי ולנה גם, כי לנה היתה קרובה אלינו פיסית. אני והיא מסתדרות מעולה תמיד, מכל המשפחה. היא תמיד הצחיקה אותי, גם כשהיא צועקת עליי זה מצחיק אותי. היא אחראית לזה שאני קוראת ספרים. זו היתה אובססיה כל הספרים שהיתה מביאה לי ומאלצת אותי לקרוא והאהבה שלי לספרים זה בזכותה. לנה באה מבית עני מאוד מאוד, בלי השכלה ובלי כלום אבל היא הרימה את עצמה מההריסות. היא עברה את הנורא מכל, את השואה. היא היתה באושוויץ ובברגן-בלזן ובגטו עד הסוף וכולם מתו מסביבה. היא עברה את הדבר הכי קשה והיא הרימה את עצמה ממש מההריסות ונאחזה בידע, בהשכלה. לכן יש לה את הטירוף הזה של הידע, של התאריכים". בסצנה אחת נפלאה יורה לנה תאריכים של אירועים בסיסיים בהיסטוריה. לדעתה התאריך בו הפך אלכסנדר ה-6 לאפיפיור הוא אלמנטרי ידידיי. זה קרה ב-26/08/1492 ואני בספק אם בנדיקטוס ה-16, האפיפיור הנוכחי, זוכר את זה.

בסופו של דבר בחרת בלנה כדמות הראשית ולא בסבתא שלך.

"זה היה די ברור לי באיזה שהוא שלב. סבתא שלי, כמה שהיא נמצאת מעט, היא דמות מאוד חזקה והאימפקט שלה הוא גדול למרות שהיא לא הדמות הראשית. היא פועלת בצורה אחרת, היא בן אדם לא ורבלי, סבתא שלי, ההתנהלות שלה שונה לגמרי מלנה אבל היא נחרטת בך חזק לא פחות בעיניי. המורכבות של הסרט היא בסופו של דבר המורכבות של לנה בגלל מה שיש באישיות שלה ובשריטה העמוקה שלה ובדמות שלה שעוברת מהלך והתהפכויות. סבתא שלי היא בן אדם הרבה פחות שרוט ופגוע. עניין אותי לפרק את לנה".

איך הסרט השפיע על הקשר שלך ושל לנה?

"התקרבנו יותר, זה ברור. בטח שזה השפיע, אני עוד לא יודעת כי לא עבר הרבה זמן אבל זה פתח פתח לשיחות, אני אפילו לא יכולה להגיד כנות, כי תמיד יש לי שיחות כנות עם לנה. היה לה קשה לראות את עצמה והיא גם עברה עם זה מהלך. היום היא שמחה עם כל הסרט הזה ומבינה איזה מזל שעשינו את זה".

האם במהלך העשיה גילית משהו שלא ידעת על סבתא שלך ועל לנה?

"לא משהו דרמטי, אבל כן בניואנסים. פתאום חשבון שלא סגור להן מאה שנה, עוד דבר ועוד דבר ועוד עניינים קטנים כאלה שהצטברו עם השנים. גיליתי את המורכבות של הקשר של שתיהן, שהן הולכות 70 שנה ביחד עם מלא מתחים אבל בסופו של דבר זה מנצח את הכל. יש איזה משהו גורלי ביניהן. הן שונות, הן הפוכות, אבל יש ביניהן חיבור שהוא מעל הזמן ומנצח את הכל".

קצת על יחסים, קצת על עבודה והרבה על אהבה, בעיקר אהבת המשפחה והאנשים, בחלק השני של הראיון.