Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: ספיידרמן 3 - הסרט הטוב בטרילוגיה ואחד הסרטים הטובים של השנה

מאת: בן חכים

אני מודה באשמה. אני לא אוהב את ספיידרמן. לא מתחבר לדמות, לקונספט, כל גל האדפטציה הקולנועית לספרי קומיקס מצועצעים שתוקף אותנו לאחרונה וה"אווירה המגניבה" שבאה בעקבותיו, פשוט לא עושים לי את זה.

מה לעשות, סרט שמבוסס על גיבור-על אשר צריך להציל את המין האנושי מכוחות הרשע ובו בזמן להכין ביצה מקושקשת לאישתו בבית לא נשמע לי כמו משהו שיכול להחזיק סרט שלם. להפתעתי הרבה מאוד, הקונספט המרופט הפך לאחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה.

[*]

להקרנה הגעתי בלי ציפיות מיוחדות. בישראל ממש לא עושים עניין יחצ"ני ומתלהב מקנה המידה העולמי של הסרט, ולמעט פוסטרים אדומים מדליקים ביותר שפרוסים ברחבי הארץ, אנו עדיין לא מגיעים לקצה המזלג של תרבות הקולנוע האמריקאית.

לכן, כאן לא נראה המוני אנשים עם מסיכות וחולצות אדומות משובצות וחוטים מגניבים שיוצאים להם מכפות הידיים, לא נשמע כאן צעקות מתלהבות כאשר עולה הכתובית "מארול" עם הלחנתו המעולה של דני אלפמן, אלא במקרה הטוב נקבל חובבי קולנוע אפורים, שמגיעים להקרנה כי הם חייבים להכניס את השם החם ללקסיקון המוחי שלהם ובמקרה הרע, כאלו שהולכים לסרט סתם כי משעמם בבית.

[*]

הסרט החל. קולו הקרייני של פיטר פארקר, הדמות המפורסמת של סטן לי, והתגלמותו האנושית החביבה של טובי מקגוויר, מכסה את הרמקולים ואנו נכנסים, במסורת סרטי ספיידרמן, אל תוך הסבר קצר, מונוטוני, אך מתבקש וקולע, על דמותו של ספיידרמן/פיטר-פארקר, במקרה ושכחנו. הסבר המעביר בעורפינו תחושה נוסטלגית, חמימה ומוכרת.

הדקות הראשונות מסתכנות בסכנת התשה. לאחר שלוש שנים של הפסקה, והתקררות מוחית, הכניסה החדה והחוזרת לעשייה הסטנדרטית, המקצועית והמלאכותית משהו, שאפיינה מאוד את שני הסרטים הקודמים, מתקשה ללכוד את הראש מחדש והסצינות המוכרות של "ספיידרמן", לפתע נראות מהירות מדי, סטנדרטיות מדי, לא תואמות את תקופתינו אנו, ולעיתים, אפילו מבויימות רע מדי (למשל סצינת האקשן הראשונה בין פיטר פארקר להארי אוסבורן, שפתחה את הסרט).

[*]

אך לא עוברות יותר מעשר דק', והחריקות ההתחלתיות מתגלות כהכרחיות וכחלק בלתי נפרד מהחוויה הגדולה. בלי משים אנו מוצאים עצמינו נכנסים אל תוך עשייה קלאסית של קולנוע מהוקצע, גדול, מדהים עיניים ופוער פיות, כזה שמצליח להשאיר אותנו עם הפופקורן שקנינו בכניסה לאולם הקולנוע שלם (וכן, זה אפשרי).

אחת מהגדולות של החלק השלישי, היא לא רק שהוא גדוש בשפע אלמנטים דינמיים, אלא יותר מכל שלושת הסרטים, הוא מצליח לשלב אותם ביחס שווה ונכון ובו בזמן לטפוח למימדים כה עצומים, גם תכנית וגם הפקתית. כתוצאה מכך, הדמויות המרובות וסיפורי המשנה המסועפים מצליחים לשמור על ייחודיות ורלוונטיות אמיתית לסיפור השלם – עניין שמתפספס בהמון סרטים אחרים.

[*]

"ספיידרמן 3" הוא מסוג הסרטים שחביבים על המבקרים ובאותה הנשימה גם על הקהל. מצד אחד הוא רווי בעשייה קולנועית נכונה ומהפנטת, החל מ"ואן שוטים" קצרים המצליחים להעביר בתוך שניות ספורות הרבה יותר מידע מסרטים שלמים וכלה בשימוש מחוכם במעברים חדים של אקשן ריאליסטי המשחק על עקרון – "מהפרט אל הכלל" ולהיפך. מצד שני, הוא קליל מאוד, זורם ומלא בהומור המודע לעצמו, שלא נותן לאווירה המקסימה שיצר לדעוך במשך כל השעתיים ועשרים.

גדולה נוספת בה התברך הסרט וטרילוגיית "ספיידרמן" בכלל, היא העובדה כי היא הצליחה ליצור סרטים מלאי רגש, אנושיות וחום. לצד קטעי האקשן המעולים, נכנסות בסרט השלישי יותר מכולם, שאלות אנושיות וגלובליות הנוגעות לכולנו. החל מאהבה ומערכות יחסים וכלה בהתמכרויות, הצבת אידיאלים, שמירה על פרופורציות, הסתפקות במועט, כבוד, ביטחון עצמי – ועוד. לא סתם טבע הסרט בלקסיקון הקולנועי (והקומיקסי) את המשפט: "with great power, comes great responsibility"

[*]

המון מחוות וקטעים הומוריסטיים שנראים על פניו כי בסרט רע, מן השורה, היו נחתכים בעריכה ללא שום מחשבה מיותרת, הושארו בו במכוון, והפכו אותו מסחבה משעממת ובנאלית, ליצירה עשירה, מלאה בצבע, בחיות מקצועית, רגישה לפרטים הקטנים ביותר ובעלת יריעה רחבה במיוחד.

"ספיידרמן 3" מביא אל המסכים תחושה עוצמתית גדולה ושלמה, כזו שחווינו לאחרונה בסרטים רבים, דוגמת "משפחת סופר-על" או "קינג קונג". אווירה גדולה, גרנדיוזית, כזו שקל להריץ שוב ושוב והיא לא תימאס כל כך מהר. ולהבדיל מהמון סרטים לאחרונה, ההנאה הצרופה מהסרט מתקבלת במהלך הצפייה, ולא בדיעבד.

[*]

אפשר ורצוי לציין לשבח את כל תפקידי המשנה הקטנים יותר שעשו עבודה טובה מאוד. החל באדי ברוק/ונום ( טופר גרייס, המוכר לכולנו כאריק, מהסדרה, "שנות השבעים"), שניסה, וגם הצליח, לעלות על עצבי הצופה (במובן החיובי), גוון סטייסי (ברייס דאלאס הווארד, בתו של הבמאי האליטיסטי, רון הווארד, אותה אנו זוכרים מתפקידה הקולנועי הראשון ב"הכפר") ששינתה את הלוק המתחסד והפכה לפצצה בלונדינית עם קצת עומק, וכלה ב"סאנדמן" (תומס היידן צרץ', "דרכים צדדיות"), ובעזרת בימוי נכון, וטייפקאסט מדוייק, אך לא מחייב, הצליח להשתחל לנעלי הדמות המיתולוגית באופן מקצועי.

חשוב לומר שגם התפקידים הקטנים יותר (הבוס של פארקר, מזכירתו, השכן ממול ובתו המקסימה) עשו עבודתם נאמנה ותרמו לתחושת השלמות בסרט.

(אני לא חובב "ספיידרמן" בעליל), אבל "ספיידרמן 3" הוא לא רק הסרט הטוב מבין השלושה, אלא אחד הסרטים הטובים ביותר שיצאו השנה למסכים.

לחיצה על מרכז התמונה תריץ את אחד מקטעי האקשן הטובים והאופייניים בסרט. בקטע, גוון סטייסי (דאלאס ברייס האוורד) נקלעת לצרה כאשר מנוף סורר משתולל והורס גורד שחקים.