קאן היום ה-8: איך הסרט החדש של אלמודובר?

החיים ביקום המקביל שנקרא קאן נמשכים, העייפות מצטברת, אבל הקצב של העיר מצליח לנצח כל מחשבה על שינה. פתחתי את יומי השמיני בקאן בסרטו החדש של פדרו אלמודובר ״חולייטה״. אני מת על הבמאי הספרדי שמפליא בשימוש בצבעים עזים ובקולנוע פוסט-מודרני סוחף, אולם הפעם עדיף היה שאולי אלמודובר היה מוותר.

הסרט מספר על אישה בשם חולייטה ,שחווה אובדן וביתה נוטשת אותה. יש בו אמנם את הצבעים המוכרים של המאסטר הספרדי ואת העלילה המפותלת, אבל הסרט כבד ומה לעשות - משעמם. מדובר בהערת שוליים שממש לא מתקרבת ליצירותיו האהובות ואני שואל את עצמי לאן נעלמה החוצפה והתעוזה של אלמודובר, שנדמה ומביים על טייס אוטומטי.

[*]

מאוכזב ביותר הלכתי לכיתת אמן עם אחד הבמאים האהובים עליי - וויליאם פרידקין, שהפסטיבל מכבד בהקרנת סרטיו השנה (״המכשף״, ו״למות ולחיות בלוס אנג׳לס״ המצוין). פרידקין סיפר על התחלת דרכו ועל התעוזה בבימוי ״הקשר הצרפתי״ כמעט ללא תסריט. הבמאי בן ה-81 שנראה נפלא סיפר על הפקת ״מגרש השדים״ וציין כי לפני שבועיים נתבקש על ידי הוותיקן לצלם טקס גירוש שדים אותנטי ברומא. בכיתת האמן הוקרנו קטעים מרוב סרטיו ופרידקין, מעבר לתובנות על טכניקות של צילום ועריכה, גם סיפר על ג׳ין הקמן שבעצם שנא לשחק, וגם על רוי שיידר הנהדר שהיה מחויב מאד לתפקידיו (תפקידו כמפקח ברודי ב״מלתעות״ הוא נפלא בעיניי).

[*]

(בתמונה: רון פוגל וויליאם פרידקין)

סיימתי את היום שלי בקאן בצפייה בסרטו החדש של הירוקזו קורה אדה ("סיפור משפחתי") היפני, ״אחרי המבול״, בכיכובה של קיקי קירין הגדולה, שמככבת בימים אלו בארץ בסרט ״אן״ והופיעה לפרמיירה בקימונו. כמו סרטיו האחרונים של אדה, גם ״אחרי הסופה״ עוסק במשפחה. גיבור הסרט הוא לא יוצלח שהיה פעם הבטחה גדולה. אחרי שכתב ספר הוא הדרדר להימורים וכיום הוא בלש בסוכנות בילוש כושלת. הוא מתקשה לשלם מזונות לאשתו ובקושי רואה את בנו פעם בחודש. אימו מנסה לעודד אותו להשתנות בעוד הוא לחלוטין לא מאמין בעצמו. כל הסיפור הקטן והצנוע הזה משורטט ביד אמן הומניסטית ומרגש עד דמעות. קירין נפלאה כאימו הנודניקית של הגיבור, שרוצה לאחות את השברים במשפחתה ולא מצליחה. סופת טייפון שהולמת בדירת הגיבור בלילה מחדדת את מצבם הטראגי של בני המשפחה.

בבית הקולנוע פגשתי עיתונאי קוריאני שסיפר לי כי הקולנוע היפני פופולרי בקוריאה וכי קורה- אדה הוא חביב המבקרים הקוריאנים. זה מעניין, כי עד לסוף המאה העשרים, בגלל משקעי מלחמת העולם השנייה והכיבוש היפני בקוריאה, אסור היה להקרין סרטים יפניים בקוריאה. אחרי עוד יום של קולנוע מקצוות תבל הגיע הזמן לסגור את הבאסטה עד ליום הבא.

לסקירות הקודמות מהפסטיבל: לחץ כאן