Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: סוף העולם שמאלה

השנה היא 1968. שם, על צוק באמצע שיממון מדברי מצויים להם כמה בניינים חדשים עם עולים עוד יותר חדשים ממרוקו ומהודו וכולם חלק מעיירה דרומית שכוחת אל.אפשרויות העבודה מסתכמות במפעל לבקבוקים גם אם הגיעו לארץ כאקדמאים מכובדים ואנשי רוח וממון מארץ המוצא והגישור בין המרוקאים היצירתיים והיצריים הרואים את עצמם פעם כ'צרפתים' ופעם כחבריו הקרובים של מלך מרוקו ומתנשאים מעל ההודים "השחורים" לבין ההודים המאופקים והשקטים המחשיבים עצמם 'בריטים' ורואים במרוקאים בורים וגסי רוח נראה כמשימה בלתי אפשרית.

ובכל זאת, בתוך כל הקלחת העדינה הזו שתי בנות בגיל ההתבגרות הופכות לחברות טובות. ניקול המגיעה ממשפחה מרוקאית היא המשוחררת והקלילה ואילו שרה המגיעה ממשפחה הודית היא הרצינית והשקולה. הנעורים והתשוקה שלהן לחופש ושינוי עוזרות להן להתגבר על דעות קדומות ומסורות מגבילות ומעיקות. הן בוחנות את גבולות המוסר השמרני של משפחותיהן בתקופה של מהפיכה מינית עולמית, מתמרדות כנגד הוריהן ורוקמות יחדיו חלומות על ימים טובים יותר...

אנשי העיירה, לעומתן, מוצאים לעצמם 'הרפתקאות' שונות על מנת להימלט מהשעמום ולהביא משמעות חדשה לחייהם כיוון שאין מקורות עבודה אחרים באופק...הם בעיקר פונים לשלושת המפלטים הסוציולוגיים הזמינים בכל חברה : הומור, ספורט ומין. הם מנהלים רומנים, מקימים נבחרת קריקט מקומית אשר מתחילה מהמהגרים ההודים ובמהלך הזמן מצטרפים אליה גם המרוקאים וכמובן, חווים יחדיו רגעים משעשעים, רגעים דרמטיים, משברים, שמחות, מוות והתפתחות.

נשמע מעניין, מוכר, מזכיר לכם נשכחות ? זאת משום שאבי נשר, הבמאי המוכשר והבינלאומי כך מסתבר, בוחר לספר ב"סוף העולם שמאלה" באופן מודע ובוגר את אחת החוויות המכוננות, החשובות והקריטיות של ההסטוריה הישראלית – היא חווית ההגירה. זו לא הפעם הראשונה שנשר התעסק בכאלו שכן, בסרטיו "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" שהפכו למיתולוגיה הוא נגע בחוויות חצופות ומרדניות על צעירים קלילים ותאבי חיים המוכנים לעשות את הכל בכדי להגשים את חלומם הפרטי !

זה מעניין כי אולי דווקא העובדה שבמאי שעבד שנים רבות וחשובות מתוך הקריירה שלו בתעשייה ההוליוודית רבתי מאפשרת לו לגעת בלב המיתולוגיה הישראלית ולנסות להגדירה בכל פעם מחדש ?!

הסרט כבר נחשב בחו"ל להצלחה ולהצלחה הזו יש שותפים : החל במשה וליאון אדרי – אחים למשפחה המייצגת כיום את אחד מאבני היסוד התומכים ביותר של תעשיית הקולנוע בארץ, סמואל חדידה מצרפת, קרן הקולנוע, הוט ויז'ן, המועצה הישראלית לקולנוע וכלה באנשי המקצוע המיומנים והכ"כ מוכשרים שנרתמו למשימה כמו : בכיר צלמי ישראל, דיוויד גורפינקל, שצילם עשרות סרטים ישראליים ובינלאומיים ורמתו ניכרת למרחקים, המנהל האומנותי - יורם שייר אשר הצליח לשחזר בצורה יפיפייה ואמינה כ"כ את רוח התקופה ורונה דורון אשר עיצבה את התלבושות בקפידה כך שיתאימו בצורה מושלמת הן לשחקנים והן לדרישות ההפקה.

ואם דיברנו על שחקנים, אזי יש פה חבורה מרשימה שכדאי מאוד לתת עליה את הדעת : שתי הבנות הן כוכבות עולות שזהו להן סרט הקולנוע הראשון בכיכובן : נטע גרטי – בוגרת ניסן נתיב וביה"ס למשחק של לי סטרסברג בניו יורק ולירז צ'רכי שסיימה בהצטיינות את 'בית צבי' ובעלת נסיון רב על הבמה כבר מגיל צעיר. לצידן, רובי פורת שובל – שחקנית מוכרת ומוערכת שהייתה גם שותפה בכתיבת התסריט, רותם אבוהב העסיסית בתפקיד דומה, הקומיקאים ישראל קטורזה, נדב אבוקסיס ומריאנו אידלמן . נתי רביץ שהפך לאחד מהשחקנים העסוקים כיום ובכל הנוגע ליבוא מחו"ל ניתן למצוא שחקני מסך כז'אן בן גיגי ואור אטיקה מצרפת ואת קורטיקה דסיי ופרמיט סטי ההודים – שניהם בעלי קריירה מפותחת ורצינית בקולנוע ההודי.

זה היה רק עניין של זמן שתצא מסרט ישראלי ותרגיש שהיית בדרמה או קומדיה משובחת על כל האלמנטים שלה שלא יורדת מסרט אירופאי קטן ואישי או דרמה אמריקאית משפחתית ונוגעת ללב ( אם כל אלו שיראו בסוגיות מסוימות בסרט 'דריכה על יבלות' ) . יש משהו בסרט הזה שקודח לך כמו לייזר ישירות לנשמה... מסתבר שמה שמגיע ממקום אמיתי יוצא על המסך בהתאם.