לונג שוט או אם תרצו אולד שוט

מאת: לי-און פרץ

הארכיאולוג אינדיאנה ג'ונס היה שם, כאשר לב פועם נשלף מתוך גופו של עבד המועלה כקורבן, והעבד חי ונושם גם לאחר שבוצע בו ההליך הכירורגי הפיראטי. בשנים שלאחר מכן הספיק אינדיאנה ג'ונס לפגוש נזיר בן 2000 שנה. ולאחר כל זאת, כאשר הוא משוחח עם דור ההמשך ונשאל לגבי מיתוס מסוים, הוא שואל "איך אני יכול לדעת? זוהי רק אגדה". קצת לא אופייני למי שמיתוסים מפוארים התממשו כך לנגד עיניו.

גם סטיבן ספילברג יודע להתייחס לקולנוע כאל אגדה מפוארת, למרות שמאז סרטי אינדיאנה ג'ונס הקודמים, הטרילוגיה הבלתי-נשכחת משנות השמונים, הספיק לעבור דרך שכבות של טרגדיה היסטורית ("רשימת שינדלר") ומינימליזם ("טרמינל"). וכעת, לאחר "מינכן" השנוי במחלוקת, חוזר ספילברג אל הג'ונגלים העבותים, המקדשים הארורים והמלכודות הפרימיטיביות.

[*]

הנה, סוף סוף הצליח המפיק ג'ורג' לוקאס לגייס בפעם הרביעית את ספילברג, לטובת פרופסור ג'ונס כסוף השיער, המחכה כבר תשע-עשרה שנים לשוב למסך. כמו אבירי הג'דיי בשעתם, גם אינדיאנה מבקש אפשרות להשתולל במאה ה-21.

ועם התפר שבין האביב לקיץ, אינדיאנה ג'ונס כבר כאן. הבמאי הוא גם הפעם סטיבן ספילברג והוא מצרף לכוחותיו כרגיל את הצלם יאנוש קמינסקי, המלחין ג'ון וויליאמס והעורך מייקל קאהן – כולם שותפים קבועים, באותו הרכב ממש, לכל סרטיו האחרונים של ספילברג. ג'ורג' לוקאס הוא המפיק, והריסון פורד חוזר לתפקיד חייו. כל זאת, כמובן, ב"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח".

[*]

"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", הפרק האחרון בטרילוגיה המקורית, יצא לאקרנים רגע לפני מהפכת הפעלולים החזותיים הדיגיטליים. באותה שנה ממש, 1989, בא "המצולות" של הבמאי ג'יימס קאמרון ("טיטאניק"), וטרף את הקלפים עם הסצינה בה מים, בניגוד לחוקי הפיסיקה, לובשים צורות תלת מימדיות מוחשיות. אותה סצינה חנכה עידן חדש, בו הפעלולים החזותיים מתבססים (יותר ויותר, לאורך השנים החולפות) על עבודת תוכנה.

בעוד שהפרקים הקודמים של אינדיאנה ג'ונס אהודים, בין היתר, בשל הפירוטכניקה שכמעט וכבר לא קיימת בעידן הדיגיטלי, כולל הפרק החדש פירוטכניקה כזו לצד פעלולי מחשב.

[*]

פרטים מן העלילה לא ניתן כאן, כי עם המסתורין שאופף את הסרט לא בא לנו לעמוד לדין על ספויילריזם. נאמר רק שבתחילת הסרט, כרגיל, חוזר פרופסור ג'ונס מן המשימה הקודמת שלו. לאחר הרצאה שיעביר בפקולטה, תחכה לו המשימה החדשה. אם שמתם לב לכך, אגב, בכל פעם בה מגיע אינדיאנה לתת הרצאה, מישהו מנסה לחסל אותו בדרך. במקומו כבר הייתי עובר לגור באוניברסיטה, בשק שינה בחדר ההרצאות.

ה"רעים" הפעם הם הרוסים, והמלחמה היא המלחמה הקרה. כרגיל ישנו נבל מרכזי, והפעם זוהי קייט בלאנשט במשחק מוגזם. הבחירה לאפיין את הנבל התורן כקריקטורה היא נכונה, אבל בלאנשט היא לא רק קריקטורה, אלא פצצה של מבטא זר מודגש ותנועות תיאטרליות. עקב כך, לעתים היא לא נראית כל כך מאיימת, ואז נשאלת השאלה מדוע אינדיאנה מוצא לנכון להילחם בה לאורך סרט שלם. למה שלא יוריד לה איזו כאפה ויסגור עניין?

[*]

שיאה לה-באף הנהדר הוא נציג הדור הצעיר, וזהו הרגע בו אני כובל את עצמי כדי לא לזרוק רמזים בנוגע להמשך העלילה. ארשה לעצמי לכתוב רק שלמרות מה שכבר קראתם בעיתונות, גם הפעם היעד קשור למיתוס של דת/כת מסוימת.

אינדיאנה ג'ונס החדש הוא סרט חביב להפליא, סרט שנהנים בו. מיחזור החומרים המתבקש מלווה ברעיונות חדשים, והבידור משובח. עם זאת – לא לשכוח – אנחנו כבר לא בשנות השמונים, בהן ראינו את הפרקים הקודמים בסדרה. ספילברג כבר אינו הספילברג של "אי.טי" ושל "מפגשים מן הסוג השלישי", אלא יוצר ש"אינטליגנציה מלאכותית" ו"דו"ח מיוחד" מאפיינים אותו הרבה יותר. סרטיו כעת יומרניים יותר מאשר בעבר, מגובשים פחות ובעיקר פחות טובים. העניין הוא שספילברג איכותי גם כשאינו במיטבו.

העיתונות מספקת לא מעט תלונות נגד הסרט החדש. אולם גם אם אינכם זוכרים זאת, תלונות רבות היו גם בקשר ל"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", כאשר יצא לאקרנים וכביכול חתם את הטרילוגיה (כעת קוואדרולוגיה). תנו לקלאסה ולקלאסיקה את הזמן שלהן, ובעוד כמה שנים נדע אם קיבלנו שוב את "אימת הפאנטום" (החידוש המאכזב של ג'ורג' לוקאס, מ-1999, לסרטי "מלחמת הכוכבים"), או אולי תוספת מרשימה לרפרטואר הספילברג-לוקאסי.